דאגנות יתר
דאגות הן מצב רגשי שכל אדם חווה לפעמים. הן יכולות להיות מתונות ולתרום לקבלת החלטות ולהתנהלות, ויכולות להיות כרוניות ומשבשות חיים. ישנם אנשים שמתהלכים עם דאגה מתמדת, באופן שפוגע משמעותית ביכולת ליהנות, להיות פעילים ולממש אפשרויות לחיים.
מהן דאגות? דאגות הן מחשבות על איומים פוטנציאליים, חיצוניים ופנימיים.
המחשבות הן על אירועים עתידיים שעלולים לשבש משהו, או על מצבי אי-וודאות בהווה.
אפשר לתאר דאגות כתהליך, שכולל שרשרת דימויים בלתי נשלטים על דברים קשים שעלולים להתרחש. למשל: "מה יקרה אם לא אספיק לעמוד בלו"ז של הפרוייקט לעבודה? המנהל שלי יכעס עליי או יחשוב שאני כישלון. ואולי יפטרו אותי? ואם יפטרו אותי אולי לא אמצא עבודה חדשה ולא תהיה לי פרנסה?" או: "למה אמרתי את זה לחבר שלי? אולי הוא נפגע? אולי הוא יחשוב עליי דברים קשים? אולי הוא לא ירצה אותי, ואני אאבד אותו".
אנשים עם דאגות כרוניות
כאמור, כולם לפעמים דואגים. ואולם, ישנם אנשים שסובלים מדאגות כרוניות שמשבשות את חייהם במידה ניכרת. נקרא להם "דאגנים". אנשים דאגנים יכולים לסבול רוב הזמן מדאגות. הם סובלים מחרדה, מתח, חששות ולעתים קרובות גם סימפטומים פיסיים (למשל כאבי ראש או בטן, מתח שרירים ועוד). אנשים אלו נוטים יותר מאחרים להיות מדוכדכים ולסבול ממחשבות והתנהגויות אובססיביות.
אנשים דאגניים סובלים מרגשות שליליים ופחד (גם אם מתון) מתמשך. מאחר והדימוי העצמי מושפע מתכני החשיבה, דאגנות פוגעת בדימוי העצמי, וירידה זו מגבירה את הדאגות.
דאגות אינטנסיביות מתקיימות בהפרעות נפשיות רבות, בעיקר בהפרעות הרגשיות (דיכאון, חרדה וכו'), והן מהוות מרכיב מרכזי בהפרעת חרדה מוכללת (GAD). דאגות מסוג "מה יקרה אם…" אופייניות מאוד גם לאנשים שסובלים מהתקפי פאניקה (התקפי חרדה) ומפוביות.
מי נוטה לדאגנות?
מחקרים שעסקו באישיותם של אנשים שסובלים מדאגות מצאו הבדלים סטטיסטיים בינם לבין אחרים. נמצא שאנשים שסובלים מדאגות כרונית מאופיינים כחרדתיים, בעלי מיקוד שליטה חיצוני (כלומר, נוטים לייחס את מה שקורה להם לגורמים חיצוניים כמו מזל רע או השפעתם של אחרים), ומשקיעים באיסוף מידע רב. למשל, קריאה מרובה באינטרנט על מנת לאסוף כמה שיותר מידע על תסמין גופני שהם סובלים ממנו. לרוע המזל, האינטרנט מגביר את הנגישות למידע, ומאפשר לאנשים דאגניים לאסוף אינספור פריטי מידע שמגבירים את הדאגות, שבתורן מגבירות את איסוף המידע וחוזר חלילה.
למרות שאנשים דאגניים נוטים לאסוף מידע רב, קשה להם לסמוך על קבלת החלטות שמתבססת על מידע זה. למשל, איסוף מידע רב על תוכניות לימודים, אתרי בילויים או סימפטום גופני כלשהו, לא מחזק את ביטחונם בקבלת החלטות בתחומים אלו. הספקות שיש להם בהתנהלותם נוספות על הדאגות ומגבירות אותן גם כן בתהליך מעגלי.
אנשים דאגנים לרוב מאופיינים בסגנון התמודדות של הימנעות. למשל, הימנעות מפעולות שעלולות להוביל לדחייה או לפגיעה בדימוי העצמי. ההימנעות אינה בחירה גרועה, אך סגנון הימנעותי מוביל להימנעויות מפעולות רבות, לצמצום ולהסתגרות. כמעט בכל תחום, קבלת החלטות כרוכה באי וודאות באשר לתוצאות. לכן, מי שמקפיד להימנע ממצבים שליליים בהכרח נמנע גם ממצבים חיוביים. ובמיוחד, הוא נמנע מרכישת יכולות להתמודדות עם בעיות ולצמיחה אישית.
לגבי כל המאפיינים לעיל, צריך לזכור שמדובר בממצאים סטטיסטיים בלבד, וכמובן שהם לא חלים על כל אדם שסובל מדאגות כרוניות.
לָמה לדאוג?
הגיוני להניח שדאגות לא רק מטרידות ומעציבות את הפרט, אלא גם מעניקות לו רווחים. ישנן כמה סברות לגבי האופן בו דאגות "עובדות" עבורנו ומשרתות אותנו. שני המודלים המובילים בהקשר זה הם המודל ההימנעותי והמודל הקוגניטיבי :
דאגות כמנגנון הימנעותי – מודל זה מניח שדאגות הן מנגנון שעוזר להימנע מסכנות. ההימנעות מתאפשרת בכמה דרכים:
- הימנעות ממצבים מאיימים. לפעמים, דאגות מונעות מאנשים להיכנס למצבים מאיימים או שהם מסייעות להם להיות יותר מוכנים למצבים כאלו. לדוגמה, דאגות כלכליות מניעות אנשים לחסוך ליום סגריר, ודאגות בריאותיות מניעות לעבור בדיקות תקופתיות שלעתים קרובות מובילות לזיהוי מוקדם של מחלות.
- הימנעות מטלטלה רגשית. דאגות מחזיקות מצב כללי של דריכות ושל רגשות לא נעימים כגון עצב ופחד. ישנה סברה לפיה אנשים מחזיקים בדאגות כי במצב כזה אירוע שלילי לא יגרור נפילה מתחושה טובה לתחושה קשה. לדוגמה, אדם שנהנה מקשר זוגי טוב, עלול לחוות ניגוד נורא אם יינטש ע"י בן או בת זוגו. לעומת זאת, אדם שגם במצבים הטובים דואג שמא יינטש, לא חווה קונטקסט כזה. מלכתחילה הוא במצב רוח קודר, והנטישה לא מפילה אותו מגובה רב אל תהומות. באופן דומה, אדם שאנן עלול להיות בשוק עם גילוי מחלה קשה בגופו. ואולם, אם הוא באופן כללי דואג מענייני בריאות, אבחון המחלה לא יהיה כרוך בטלטלה פתאומית, אלא יהיה מימוש של מה שמלכתחילה ידע על עצמו.
- הימנעות מדימויים מפחידים. כאשר אדם מדמיין סכנה, המוח מפעיל מנגנונים פיסיולוגיים והתנהגותיים של לחימה-בריחה, כגון שחרור גלוקוז ממאגרים פנימיים לדם, העלאת לחץ הדם, עיכוב פעולות המעיים וכו'. מנגנונים כאלו מגיבים לדימויים קטסטרופאליים ומחשבות קטסטרופאליות. למשל: "זה יכול להרוג אותי". כשהסכנה חולפת והפרט חוזר לשגרה, החוויה נשמרת בזיכרון ארוך הטווח, והיא כוללת גם את הדימויים והמחשבות הקטסטרופאליות. לפי מודל זה, דאגות משמשות לדיכוי דימויים מפחידים. הדאגות הן מטבען ניתנות לתיאור ולהמשגה במלים, ולכן הן פחות מעוררות אימה מהדימויים הקטסטרופאליים. כשאנשים עסוקים בדאגות הם נמנעים באופן בלתי מודע מהדימויים המפחידים, ועוסקים במחשבות ברורות וספציפיות יותר, שאמנם אינן נעימות, אך הן עדיפות בהרבה על הדימויים.
דאגות כתהליך קוגניטיבי – לפי מודל זה, אנשים משתמשים בדאגות על מנת להתכונן למצבים מאיימים. הדאגות נושאות אופי של "מה יהיה אם…", ואנשים דאגניים מעריכים באופן מתמיד תוצאות אפשריות והסתעפויות מאיימות של אירועים, תוך שהם מחזיקים תחושה של מעט מאוד שליטה על מצבים אלו. עפ"י מודל זה, דאגנות כרונית היא עיוות של החשיבה. בעוד שדאגות חולפות עוזרות לאנשים להיערך למצבים בעייתיים ולפתור בעיות, דאגות כרוניות נובעות מתשומת לב מוגזמת לבעיות פוטנציאליות ויוצרות חוויות של חולשה, דכדוך וחוסר אונים.
לפי בק (Beck), ישנם שלושה מאפיינים לדאגנות כרונית: פחד, הכרח ואי כשירות.
- פחד – אדם דאגן רואה כמעט בכל דבר סכנה פוטנציאלית. ראייה זו מעוררת תגובות פחד, בעיקר במצבים חדשים ופחות נשלטים, וכן תחושה של אובדן. למשל אובדן של קשרים או אובדן של הערכה עצמית.
- הכרח – אנשים דאגניים לעתים קרובות חשים שהם חייבים לזהות פתרונות טובים יותר לצרותיהם. החשיבה היא מסוג: "אני חייב…". למשל, "אני מוכרח להספיק…", "אני חייב לוודא שלא כועסים עליי" וכו'. ההכרח הוא למצוא פתרון שיסדר את כל חלקי הבעיה, כך שלא יישאר שום דבר מטריד. המחשבה היא שיש פתרון מושלם, וצריך למצוא אותו. זהו מרכיב של פרפקציוניזם, שמחפש אחר פתרון מושלם ולא נרגע כל עוד משהו מציק.
- חוסר אונים – זוהי תחושה של אי כשירות, ושל ספק ביכולת עצמית למצוא פתרונות טובים וליישמם. אנשים שמרכיב זה חזק אצלם נוטים לחפש אישורים מאחרים לכך שבחירותיהם טובות, או לחפש אחרים שיקבלו החלטות במקומם.
ממה דואגים?
תוכן הדאגות לעתים קרובות תלוי גיל. מחקרים העלו שאנשים צעירים דואגים בעיקר לעניינים בהווה (מה אם הבוס שלי לא מרוצה ממני?), בעוד שבקרב אנשים מבוגרים יותר, הדאגות מתמקדות בעתיד (איך אתמודד אם בן זוגי ימות לפניי?). באופן כללי, מרבית הדאגות נוגעות לעניינים בין-אישיים, חברתיים, כלכליים ובריאותיים. דאגות שנוגעות למחלות ומוות שכיחות בכל הגילאים.
באופן טבעי, דאגות מתייחסות לאתגרי החיים ולכן תלויות קונטקסט. כך, בקרב סטודנטיות (מעניין שפחות בקרב סטודנטים) נפוצות דאגות שנוגעות ללימודים, בעוד שבקרב אנשים עובדים ובעלי משפחות, דאגות מתמקדות בהקשרי עבודה ומשפחה.
טיפול פסיכולוגי באנשים עם דאגות כרוניות
"אני לא דתיה, אבל כל לילה לפני השינה אני מתפללת שהכל יהיה בסדר עם ההורים שלי"
"לא דחוף לי להיות בזוגיות, אבל אני נורא דואגת שאף פעם לא אתחתן"
"הראש שלי כל הזמן מוטרד מעניינים של כסף. גם כשיש לי מספיק כסף, אני תמיד מודאג מהמצב הכלכלי שלי"
אנשים רבים פונים לטיפול עם תלונה על דאגות אינטנסיביות. הם מספרים על דאגות שנוגעות לגיל, למצבם החברתי או הכלכלי, לבריאותם, לילדיהם הקטנים, להוריהם המזדקנים ועוד. לפעמים התחושה היא שמרוב דאגות הם לא מספיקים לחיות ושמרוב מחשבות מטרידות על העתיד הם לא יכולים ליהנות מההווה. וכמו שאמרה לי מישהי: "אני מחליפה דאגה אחת בדאגה אחרת ובעצם אף פעם אני לא משוחררת מזה".
איך טיפול פסיכולוגי עוזר למיתון דאגות?
טיפול פסיכולוגי עשוי לעזור בכמה אופנים:
ראשית, לעתים קרובות הדאגות הגלויות משמשות מעין מסווה לחומרים אחרים, לאו דווקא מודעים. למשל לרגשות לא נעימים כלפי אנשים קרובים או כלפי העצמי, לדימויים מפחידים ועוד. הטיפול לפעמים מאפשר מגע מבוקר עם חומרים כאלו, וכתוצאת משנה מייתר את השימוש בדאגות.
שנית, הטיפול מציע מקום מוגן יחסית, לעיסוק גלוי בדאגות. לפעמים אי אפשר לשוחח עליהן באופן גלוי עם אנשים אחרים, ובמיוחד לא על החלקים הפחות רציונאליים שלהם. האפשרות לשוחח ולהקשיב ביחד עם מטפל לזרם המחשבות, הרגשות והפעולות, עשויה להקל על המצוקה, ודרך כך גם על הדאגות עצמן.
בטיפול, השיח על מה שקורה מכוון להתבוננות וחקירה, ומעודד למידה של אדם את עצמו ואת יחסיו עם סביבתו. למידה כזו עשויה להוביל לפתרונות טובים יותר לקשיים, ולוויתור על חלק מעומס הדאגות לטובת התנסויות אחרות.
לקריאה נוספת:
