קלפטומניה
קלפטומניה היא הפרעה נפשית, שמאופיינת בדחף בלתי נשלט לגנוב חפצים חסרי משמעות. הגניבה אינה נעשית מתוך צורך במוצר שנגנב והיא אינה משמשת להשגת רווח חומרי כלשהו. היא נעשית מתוך דחף שאינו בר כיבוש. מרבית הגניבות הן מחנויות, אך גם מחברים, בני משפחה ומקומות עבודה.
אנשים שסובלים מקלפטומניה מודעים להתנהגותם ומתביישים בה. התנהגותם זרה לערכיהם ואינה רצויה בעיניהם, ובכל זאת הם אינם מצליחים להיפטר ממנה. הפרעה זו נמשכת שנים רבות והיא מתחילה לרוב בגיל ההתבגרות או בבגרות המוקדמת. היא שכיחה בנשים פי שלוש מאשר בגברים ושיעורה באוכלוסיה נאמד ב-0.6%.
ה-DSM, שהוא המילון הפסיכיאטרי האמריקאי, מגדיר את הקריטריונים הבאים לקלפטומניה:
- דחף בלתי נשלט לגנוב מוצרים שאינם נדרשים לשימוש אישי או להשגת רווח כספי
- תחושה גוברת של מתח בסמוך לביצוע הגניבה
- הנאה, סיפוק והקלה בזמן ביצוע הגניבה
- הגניבה אינה מתבצעת כביטוי לכעס או נקמה, או כתגובה לדלוזיות (מחשבות שווא) או הלוצינציות (הזיות)
- לא ניתן להסביר את הגניבות באופן טוב יותר באמצעות אבחנה אחרת, של הפרעת התנהגות, אפיזודה מאנית או הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית.
גורמים לקלפטומניה
כמו כל בעיה נפשית, גם הפרעה זו ניזונה משילוב בין גורמים ביולוגיים ופסיכולוגיים.
הגורמים הביולוגיים כוללים הפרעות עצביות שמקורן בנטיות גנטיות, במחלות ובפגיעות ראש, וחלקם משפיעים על הפרעות נפשיות נוספות, בעיקר ממשפחות הפרעות מצב הרוח וחרדה.
הגורמים הפסיכולוגיים נחקרו בעיקר מתוך הגישה הפסיכואנליטית שקושרת את ההפרעה לטראומות ילדות. לפי גישה זו, הגניבה עשויה לייצג לקיחה מחדש של משהו שאבד בילדות. לפעמים האובדן נקשר להתעללות והזנחה בילדות, ולפעמים לזעזועים טבעיים שהפרט לא התגבר עליהם. הקישור לאובדנים בינקות מתבקש כאשר חושבים על כך שגניבה מתייחסת להתנהגות של תינוקות: תינוקות אכן לוקחים מה שהם רוצים מתי שהם רוצים, והם פטורים מעכבות מוסריות וצווים תרבותיים שמהווים תנאי לחיים חברתיים.
בהמשך להבנת הקלפטומניה כהפרעה בהתפתחות מילדות לבגרות, ישנן עדויות לכך שקלפטומניה מתפתחת באנשים שאינם נהנים מחיי מין בשלים ומספקים. עבור אנשים אלו, גניבות מעניקות סוג של סיפוק מיני, תחושת עוצמה וחיוּת שקשה לוותר עליה. ישנם דיווחים על חוויות של אורגזמה או חוויות שמתקרבות לאורגזמה בעת הגניבה עצמה.
בנוסף, הגישה הפסיכואנליטית רואה בקלפטומניה תגובה לדימוי עצמי נמוך ורגשי נחיתות פיסית וחברתית. בראייה זו, אנשים שסובלים מקלפטומניה נאבקים בתחושות הנחיתות באמצעות גניבה, שהיא אקט של עליונות, כוח ושליטה.
טיפול בקלפטומניה
מרבית האנשים שסובלים מקלפטומניה מתביישים בהתנהגותם ומסתירים אותה, ולכן הם אינם פונים מ
רצונם החופשי לטיפול בבעיה. הסירוב להודות בבעיה מסביר מדוע ברוב המקרים ההפרעה נמשכת שנים ארוכות (בין 12 ל-29 שנים) ללא כל טיפול. הפנייה לטיפול מתרחשת לרוב לאחר הסתבכות עם מערכת החוק ובהפניית בית המשפט. פנייה יזומה ורצונית לטיפול נעשית רק לצורך טיפול בהפרעות אחרות שמתקיימות בו-זמנית, שהבולטות ביניהן הן דיכאון, הפרעה דו-קוטבית, הפרעות חרדה, הפרעות אכילה, הפרעת סומטיזציה, תלות בסמים ו/או אלכוהול והפרעה אובססיבית-קומפולסיבית.
הטיפול האפקטיבי ביותר לסובלים מקלפטומניה משלב בין תרופות לשיחות.
הטיפול התרופתי לרוב מתבצע באמצעות תרופות נוגדות דיכאון וחרדה (ממשפחת SSRI) ומייצבי מצב-רוח, ולאחרונה גם בתרופות המתערבות במעגלי התגמול במוח ומשמשות לטיפול בהתמכרויות.
הטיפול בשיחות יכול להיעזר בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי או בטיפול פסיכודינאמי. הבחירה בין שתי האפשרויות תלויה בין השאר בשאלה האם קיימות הפרעות נפשיות נוספות כגון אלו שפורטו לעיל (דיכאון, חרדה וכו'). אם אין הפרעות נוספות, אפשר לנסות טיפול קוגניטיבי התנהגותי שלפעמים מביא לתוצאות טובות בזמן קצר יחסית. ואולם, אם מתקיימות בעיות נוספות, לא כדאי להסתפק בטיפול קוגניטיבי שהוא שטחי מטבעו, אלא לפנות לטיפול פסיכודינמי. טיפול כזה יציע החזקה טובה שתאפשר עבודה שהשפעתה על תפיסות העצמי ועל ההתנהלות עשויה להיות מעמיקה ונרחבת.
