בעיות פוריות מוגדרות מבחינה רפואית כאשר אין היריון לאחר שנה של יחסי מין לא מוגנים. אצל נשים מעל גיל 35, הרפואה מגדירה בעיית פוריות כבר לאחר חצי שנה של ניסיונות להרות. בחברה המערבית שכיחות הזוגות שחווים בשלב כלשהו קושי להיכנס להריון עומד על 10%-15%. השיעור הגבוה נובע בחלקו מהעלייה שחלה בעשורים האחרונים בגיל הילודה. זוהי עלייה שמשפיעה בדרכים שונות. ראשית, הפוריות יורדת באופן משמעותי עם הגיל. שנית, שימוש ממושך בגלולות למניעת היריון גם כן עלול ליצור בעיות פוריות, ושלישית: כשהניסיונות להרות מתחילים בגיל מבוגר, פוחתת באופן ניכר הסבלנות לתהליכים ממושכים של כניסה להיריון, וגובר הלחץ להיריון מיידי.
בעיות פוריות ולחץ נפשי
במקומות רבים מתייחסים לטיפולי פוריות במישור הרפואי בלבד, תוך התמקדות בגורמים הביולוגיים המעורבים בכך (למשל בעיות הורמונאליות או בעיות באיכות הזרע). חשיבות הטיפול בגורמים הביולוגיים אינה מוטלת בספק, אך חשוב להתייחס לגורם נוסף המעורב בתהליך, שהוא הלחץ הנפשי.
לחץ נפשי נקשר לבעיות פוריות בדרכים רבות. הנה כמה מהן:
- לחץ כגורם המשפיע על הפוריות
לחץ נפשי מוכר כאחד הגורמים לבעיות הפוריות. במקרים רבים, בירור הגורמים הביולוגיים לבעיות הפוריות אינו מעלה ממצא כלשהו. במקרים כאלו יתכן שגורמים נפשיים הם שפוגעים בכניסה להיריון או בתחזוקת ההיריון. גם כאשר ישנו גורם ביולוגי מזוהה, הלחץ הנפשי מתלווה אליו ומחזק את השפעתו המדכאת. קל להבין זאת אם חושבים על האופן שבו מנגנוני התמודדות עם דחק משפיעים על הגוף. במצבים של איום מציאותי או פסיכולוגי, הורמוני הדחק מכניסים את הגוף ל"צו 8", שבמסגרתו הוא נפטר מהתפקודים הרגילים ומגייס את המשאבים הנחוצים ללחימה או בריחה מהסכנה. כאשר מדובר בסכנה מיידית וחולפת, עצירת הפעילות המטבולית הרגילה תהיה קצרה, והמערכת תחזור לתפקוד תקין עם חלוף הסכנה. ואולם, כשהדחק מתמשך הגוף חייב להתארגן בהתאם ולשנות את סדרי העדיפויות הרגילים כך שיתאימו לנסיבות של חירום ארוך טווח. הוא צריך לוותר על מותרות ולגייס כל משאב אפשרי להתמודדות עם הלחץ וגורמיו. בנשים ובגברים כאחת מערכת הרבייה נופלת קורבן (אחד מרבים) לתהליך זה.
- לחץ כתוצאה של בעיות פוריות
תהליך ההתמודדות עם בעיות הפוריות כולל מספר שלבים שכל אחד מהם עלול לעורר לחצים אישיים, זוגיים וחברתיים. תהליך זה מתחיל עם החשדות הראשוניים שעולים כאשר ההיריון אינו נוצר במהירות המצופה, והוא נמשך בכל שלבי אבחון הבעיות, הטיפול בהן והחיים שאחרי תום הטיפולים. הנה כמה מההיבטים השכיחים בלחץ מסוג זה:
- אובדן שליטה – מרבית האנשים מניחים שיהפכו להורים כאשר ירגישו שהם רוצים ובשלים לכך. הם רואים בהורות מרכיב משמעותי ואף מרכזי בחייהם, ומקווים להצליח לשלבו עם שאר אתגרי החיים (פרנסה, התפתחות מקצועית, זוגיות וכו'). בעיות הפוריות נוחתות עליהם כרעם ביום בהיר. מעין קלקול נורא בניהול החיים שדמיינו לעצמם. מהרגע בו מבצבצים החשדות הראשונים ולאורך המשך הדרך, הם נאלצים להתמודד עם הפרעה לא צפויה שהופכת את סדרי חייהם: האמון בגוף מתערער, הטיפולים דורשים תמרון מסובך עם דרישות העבודה והחברה, הטיפולים עצמם נחווים כחודרניים (ובמקרים רבים הם אכן חודרניים), וה
ם עלולים להמשך לאורך שנים. אי הוודאות באשר למשך הטיפולים ולתוצאותיהם מעוררת מצוקה נוספת. אנשים רבים אומרים: "אם רק הייתי יודע כמה זמן זה עוד יימשך ומתי יהיה לי ילד, היה לי קל בהרבה, ואולי אפילו הייתי נהנה מכך שעדיין אינני נושא בעול ההורות. אי הידיעה היא העינוי האמיתי כאן". - פגיעה בזהות ובערך העצמי – אנחנו חיים בתרבות שרואה בהורות ערך מרכזי, ומצפה מחבריה לרצות ילדים ולממש עצמם כהורים. הציפיות החברתיות מגיעות הן מהחברה הקרובה (חברים, בני משפחה) והן מהחברה בכללה (המדיה, ארגון החיים, החגים וכו'). בתנאים אלו, לפגיעה באפשרות להרות יכולה להיות השפעה קשה על תחושת הערך העצמי ועל הסטאטוס החברתי, ולעתים היא נתפסת כאות קין שחושף פגמים איומים. הפגיעה בערך העצמי בולטת במיוחד בנשים, מאחר והריון, לידה ואימהות הם מסמליה הבולטים ביותר של הנשיות. ואכן, נשים רבות מתארות את בעיות הפוריות כפוגעות בתחושת הנשיות והמיניות. יצוין שגם גברים שסובלים מבעיות פוריות חווים ירידה בדימוי הגברי ובמיניות, גם אם בעוצמה פחותה מזו של נשים.
- אשמה ובושה – אשמה ובושה הם רגשות מאוד נפוצים באנשים שמתמודדים עם בעיות פוריות. אשמה ובושה יכולות להיות חזקות במיוחד בבן הזוג ה"אשם" בקשיים, ובפרט כשמשהו בעברו מקושר לבעיה (למשל צריכת סמים או אלכוהול, שימוש ממושך בגלולות, הפלות, דחיית ניסיונות להרות וכו'). ואולם, אנשים רבים חווים אשמה ובושה גם אם הבעיות אינן תלויות בהם. אין צורך בגורם רציונאלי כדי לחוש בלתי כשיר ובלתי מתאים לסטנדרטים המצופים.
- בדידות – בדידות היא אחת הבעיות הבולטות, והיא נובעת משני גורמים עיקריים: האחד הוא שמירת בעיות הפוריות והטיפולים בסוד. תחושות של אשמה ובושה, ולפעמים גם חשש מעין רעה, מובילות זוגות רבים לשמור בסוד את דבר היותם בטיפול (בחינת "אנשים לא צריכים לדעת שמשהו אצלנו לא בסדר"). ככל שהטיפולים מתמשכים, כך שמירתם בסוד יוצרת מועקה נוספת על זו שגורמים הטיפולים עצמם. בני הזוג מסתגרים בדאגותיהם ובמצוקותיהם ומרגישים שהם אינם יכולים לשתף את סביבתם בדבר המרכזי שמעסיק אותם. גורם נוסף לבדידות הוא תחושת חריגוּת, קינאה והימנעות מקשרים. נשים רבות שנמצאות בטיפולי פוריות חוות קינאה עזה בחברותיהן, והן ונמנעות ממגע עם אימהות וילדים. הן מתרחקות מחברותיהן וחוות כאב בלתי נסבל מכל מראה של תינוק או של אישה הרה ברחוב. נדמה להן שכולם מסביב מצליחים במה שהן עצמן כושלות, והן מעדיפות להסתגר בביתן ולהימנע ממגעים חברתיים שכרוכים בכאב. הסוד, הקינאה, תחושת החריגוּת וההימנעות – כל אלו מעצימים את הבדידות ומקשים על אפשרויות לקבלת תמיכה ועזרה מאחרים.
- צער, דיכאון וחרדה – נשים רבות מתמודדות עם אובדן לפני הטיפולים, במהלכם ואחריהם. הן חוות אובדן אמון בגוף, אובדן שליטה על חייהן, וחרדה שמקשה על עיבוד הרגשות שמתעוררים. מחקרים שנעשו בנשים עם בעיות פוריות מעלים שרובן מגיבות למצבן בשלושה שלבים: הלם, קבלה ותקווה. ואולם, כאשר החרדה חזקה מדי, הן מתקשות לעבור מ
שלב ההלם לשלבים הבאים, ולעתים מפתחות בעיות רגשיות נוספות. אחת הנשים שסובלות מבעיות פוריות היטיבה לתאר זאת במלים הבאות: "אני לא יכולה להרות. אני עקרה. העקרות שלי פוגעת בהערכתי העצמית ופולשת לפרטיותי. היא פוגעת בתחושת המיניות שלי… ובתחושת הצדק. היא מהווה תזכורת כואבת לכך ששום דבר אינו מובן מאליו. העקרות שלי היא שבירה של רצף חיי. ומעל הכל היא פצע בגופי, בנפשי ובנשמתי. זהו כאב עז" (Hart, 2002). - התמודדות של גברים עם בעיות פוריות – בהכללה גסה, גברים נעזרים פחות מנשים בשיתוף ובקבלת תמיכה חברתית. בעוד נשים נוטות לבטא את רגשותיהן ולהיעזר בתמיכה לפחות של חברה או קרובת משפחה אחת, גברים לרוב מנסים להתמודד בכוחות עצמם עם תחושות של חוסר ישע, אשמה, בושה ופגיעה בגבריות. לפעמים מתלווה לכך אימפוטנציה. חשוב לדעת שהאימפוטנציה זמנית, וחולפת ככל שמתפתחות דרכי התמודדות מועילות עם הלחצים הכרוכים במצב.
- בעיות בזוגיות – במקרים רבים מדובר בתקופה מערערת בחיים הזוגיים. אם בני הזוג מסוגלים לשוחח בפתיחות על רגשותיהם ועל אופני ההתמודדות שלהם, הם יכולים גם לתמוך זה בזה ולחזק את הקשר ביניהם. ואולם, כאשר רגשות של כעס חבוי, בושה ואשמה נותרים בלתי מדוברים, הם עלולים ליצור ריחוק ובדידות בתוך הזוגיות. יתר על כן, זוגות רבים נמנעים מללבן בתוכם סוגיות מרכזיות הנוגעות לשמירת סודיות (במה אפשר לשתף אנשים אחרים), לסוגי הטיפולים, לשאלה האם ומתי לנוח מהטיפולים או לוותר עליהם, מה שמוביל להגדלת פערים ולהתרחקות הדדית. עניין נוסף שמעיב על זוגות נוגע לכעסים סמויים וגלויים, בעיקר על מי שנמצא "אשם" במצב. במקרים שבהם הגורם לבעיות אינו מוסבר (מצב שמתקיים ב10%-15% מהמטופלים), יכול כל צד לכעוס על אשמתו הנתפסת של עצמו או של זולתו. לכך מתווסף מצב "לא הוגן" אך שכיח, שבו בעיית הפוריות היא בגבר, ואולם האישה היא שצריכה לעבור טיפולים קשים כדי להרות. כעס הוא תגובה טבעית ומתבקשת לכך שדברים משתבשים. שדברים אינם מתקיימים כפי שהיו צריכים ל
היות. ואולם, כעסים לא מדוברים ולא מעובדים עלולים לגדול לממדים קשים ולפגוע בקשר הזוגי. - מיניות – עניין נוסף שפוגע בזוגיות נוגע למיניות. חיי מין, שבעבר שימשו את בני הזוג להנאה, להפגת מתחים, להתפייסות ולסיפוק, ממוקדים כעת במטרה אחת של הצלחת היריון. מצב שבו יחסי המין מתקיימים ללא ספונטניות, לפי הוראות רפואיות ולצורך הבאת תוצאות, מביא באופן טבעי לפגיעה בחשק המיני, במשיכה ובהנאה. במצב זה המין מפסיק להיות כלי להרגעה ולהנאה ועובר להיות מקור למתח, לתסכול ולפגיעה בתקשורת בין בני הזוג.
- וויתור על הורות ביולוגית – מרבית הזוגות שמתחילים בטיפולי פוריות מצליחים בהמשך להרות. ואולם, ישנם זוגות שיישארו ללא ילדים. אלו לרוב עוברים שנים ארוכות ומפרכות של טיפולים, שכרוכות בעליות ומורדות אינסופיות. במקרים אלו עולה השאלה מתי להפסיק את הטיפולים ולוותר על האפשרות להורות ביולוגית. ככל שהרפואה מתקדמת וממציאה עוד ועוד חידושים בתחום, כך היא מעניקה לזוגות תקווה ומפתה אותם להמשיך במסע. לעתים קרובות גם הסביבה משדרת שצריך להמשיך ולהתאמץ. השאלה מתי להפסיק עלולה להיות טעונה, וכזו שנזהרים להעלותה. זהו נושא שהעלאתו כרוכה במידה של אומץ, ומובילה לשאלות המשך באשר לאלטרנטיבות. אימוץ? וויתור על הורות? אם נקבל את העקרות ונוותר על הטיפולים, איך ייראו חיינו כיחידים וכזוג? אחת הנשים שהפסיקה את טיפולי הפוריות תיארה את ההתמודדות שלה באופן נוגע ללב, כשאמרה: "ללמוד לחיות עם עקרות זה כמו ללמוד לחיות עם המוות. אי אפשר פשוט לשכוח מזה, אבל גם אי אפשר לחשוב על כך כל הזמן". זהו משפט שמבטא משהו מהתנועה העדינה שבין צער, קבלה ובנייה מחדש.
טיפול פסיכולוגי בעת התמודדות עם בעיות פוריות
טיפול פסיכולוגי עשוי לסייע בהתמודדות עם בעיות פוריות בדרכים רבות. הטיפול מתמקד לא בפתרון בעיות הפוריות עצמן, אלא בעיבוד וליבון של הרגשות, התפיסות וקבלת ההחלטות שנוגעות לכך. טיפול פרטני עשוי לסייע לכל אחד מבני הזוג להתמודד עם מחשבות שמתעוררות, כעסים, תחושות אשמה, צער, אובדן, טלטלות בין ייאוש לתקווה, פגיעות אפשריות בדימוי העצמי ובזהות הנשית או הגברית, שינויים במיניות, ביחסים החברתיים והמשפחתיים וביחסים הזוגיים. טיפול זוגי עשוי לסייע לבני זוג לשוחח על נושאים רגישים, להכיר ברגשות ובמחשבות שעולות ולקבל החלטות לפני, במהלך ואחרי טיפולי הפוריות.
לפעמים הטיפול מתגלה כמקום היחיד שבטוח לבטא בו רגשות של צער, אובדן ותקווה. יש לזכור כי מתח נפשי נקשר לבעיות פוריות של נשים ושל גברים. הקלה על מתח, חרדה ודיכאון עשויה להתברר כגורם שמאפשר בעקיפין יצירת היריון וכמשאב להתמודדות עם הלחצים הרבים שנוצרים בתקופה זו.
ם. למרות שהימנעויות מפחיתות חרדה מיידית, הן תורמות לשימור לטווח ארוך של הפחדים והחרדות ושל הפגיעה באיכות החיים. למשל, הימנעות מקשר עין יכולה להיתפס ע"י אחרים כהיעדר עניין ולעורר תגובות שליליות שמאשרות את הפחדים החברתיים. כך, אנשים שסובלים מחרדה חברתית לעתים קרובות מתנהגים באופן שמשמר ואף מגביר את החרדה. באופן לא מפתיע, חרדה חברתית קשורה להערכה עצמית נמוכה, מחשבות אובדניות, אבטלה, תלות כלכלית ובדידות. ואולם, גם ללא כל אלו, מדובר בהפרעה שמהווה בפני עצמה פגיעה חמורה באיכות החיים.
מה הטבעית גבוה במיוחד בבנות, כך שבבגרות 80% מהסובלים מגמגום כרוני הם גברים. ישנה החלמה מגמגום גם בבגרות, אך לא ברור באיזו מידה מדובר בהחלמה טבעית, או במציאת טכניקות להימנעות מגמגום, שחלקן כרוכות גם בהימנעות מדיבור.
שבדקו כיוון זה הראו שבקרב אנשים שסובלים מגמגום כרוני רמות הדופמין גבוהות ב-50%-200% ביחס לקבוצת ביקורת. יתר על כן, תרופות שמגבירות את פעילות הדומפין נקשרו להגברה בסימפטומים של גמגום ואילו טיפולים בנוגדי דופמין הביאו להפחתת גמגום (נבדקו חוסמי קולטני דופמין כגון ריספרידון, הלידול, דופאריד וכו'). מדובר בתרופות שנמצאו יעילות גם להפרעות מוטוריות אחרות, ובכללן הפרעת טיקים שלעתים קרובות קשורה לגמגום. הן ייצור המיאלין והן רמות הדופמין מושפעות מגורמים גנטיים שחלקם זוהו, ונראה שהשפעת הגנטיקה על הגמגום מתקיימת דרך השפעותיה על כימיקלים אלו.
התנהגויות האכילה, ובמקרים של אנורקסיה גם בעלייה במשקל. עם זאת, שינויים אלו לבדם אינם מעידים על סיום הסבל. חזרה לאכילה תקינה והפסקת הקאות או זלילות הן מטרות חשובות אך לא מספיקות. לכן, לרוב הטיפול הפסיכולוגי יתייחס פחות להפרעת האכילה עצמה, ויותר להיבטים הפסיכולוגיים שעומדים בבסיסה. בפרט, הטיפול יעסוק בקשיים הנוגעים לתפיסות העצמי (כולל הערכה עצמית, דימוי עצמי, דימויי גוף ועוד), במחשבות ורגשות הנוגעות להתבגרות, לזהות העצמית ולתהליכי נפרדוּת מההורים ובקשיים בינאישיים. מטרות הפסיכותרפיה משלבות שינויים התנהגותיים, רגשיים, משפחתיים וחברתיים. פסיכותרפיה ממושכת ומעמיקה תבקש להקל על לחצים סביבתיים ועל קונפליקטים משפחתיים, לסייע בפיתוח מיומנויות התמודדות ולהקל על מצוקות נלוות כגון דיכאון וחרדה. לטווח ארוך השאיפה היא לשיפור הערכה עצמית, ביטחון עצמי ומיומנויות של וויסות רגשי.
מהפרעות אכילה. הטיפול בהם עלול להיות בעייתי, מאחר ובאנשים אלו אין לטפל בדרכים המוכרות של הגבלה בצריכת קלוריות.
קרובות מתפתח עודף משקל מתון או קיצוני.
