חודש: מרץ 2015

קלפטומניה היא הפרעה נפשית, שמאופיינת בדחף בלתי נשלט לגנוב חפצים חסרי משמעות. הגניבה אינה נעשית מתוך צורך במוצר שנגנב והיא אינה משמשת להשגת רווח חומרי כלשהו. היא נעשית מתוך דחף שאינו בר כיבוש. מרבית הגניבות הן מחנויות, אך גם מחברים, בני משפחה ומקומות עבודה.

אנשים שסובלים מקלפטומניה מודעים להתנהגותם ומתביישים בה. התנהגותם זרה לערכיהם ואינה רצויה בעיניהם, ובכל זאת הם אינם מצליחים להיפטר ממנה.  הפרעה זו נמשכת שנים רבות והיא מתחילה לרוב בגיל ההתבגרות או בבגרות המוקדמת. היא שכיחה בנשים פי שלוש מאשר בגברים ושיעורה באוכלוסיה נאמד ב-0.6%.

ה-DSM, שהוא המילון הפסיכיאטרי האמריקאי, מגדיר את הקריטריונים הבאים לקלפטומניה:

1. דחף בלתי נשלט לגנוב מוצרים שאינם נדרשים לשימוש אישי או להשגת רווח כספי
2. תחושה גוברת של מתח בסמוך לביצוע הגניבה
3. הנאה, סיפוק והקלה בזמן ביצוע הגניבה
4. הגניבה אינה מתבצעת כביטוי לכעס או נקמה, או כתגובה לדלוזיות (מחשבות שווא) או הלוצינציות (הזיות)
5. לא ניתן להסביר את הגניבות באופן טוב יותר באמצעות אבחנה אחרת, של הפרעת התנהגות, אפיזודה מאנית או הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית.

גורמים לקלפטומניה

כמו כל בעיה נפשית, גם הפרעה זו ניזונה משילוב בין גורמים ביולוגיים ופסיכולוגיים.

הגורמים הביולוגיים כוללים הפרעות עצביות שמקורן בנטיות גנטיות, במחלות ובפגיעות ראש, וחלקם משפיעים על הפרעות נפשיות נוספות, בעיקר ממשפחות הפרעות מצב הרוח וחרדה.

הגורמים הפסיכולוגיים נחקרו בעיקר מתוך הגישה הפסיכואנליטית שקושרת את ההפרעה לטראומות ילדות. לפי גישה זו, הגניבה עשויה לייצג לקיחה מחדש של משהו שאבד בילדות. לפעמים האובדן נקשר להתעללות והזנחה בילדות, ולפעמים לזעזועים טבעיים שהפרט לא התגבר עליהם. הקישור לאובדנים בינקות מתבקש כאשר חושבים על כך שגניבה מתייחסת להתנהגות של תינוקות: תינוקות אכן לוקחים מה שהם רוצים מתי שהם רוצים, והם פטורים מעכבות מוסריות וצווים תרבותיים שמהווים תנאי לחיים חברתיים.

בהמשך להבנת הקלפטומניה כהפרעה בהתפתחות מילדות לבגרות, ישנן עדויות לכך שקלפטומניה מתפתחת באנשים שאינם נהנים מחיי מין בשלים ומספקים. עבור אנשים אלו, גניבות מעניקות סוג של סיפוק מיני, תחושת עוצמה וחיוּת שקשה לוותר עליה. ישנם דיווחים על חוויות של אורגזמה או חוויות שמתקרבות לאורגזמה בעת הגניבה עצמה.

בנוסף, הגישה הפסיכואנליטית רואה בקלפטומניה תגובה לדימוי עצמי נמוך ורגשי נחיתות פיסית וחברתית. בראייה זו, אנשים שסובלים מקלפטומניה נאבקים בתחושות הנחיתות באמצעות גניבה, שהיא אקט של עליונות, כוח ושליטה.

טיפול בקלפטומניה

מרבית האנשים שסובלים מקלפטומניה מתביישים בהתנהגותם ומסתירים אותה, ולכן הם אינם פונים מרצונם החופשי לטיפול בבעיה. הסירוב להודות בבעיה מסביר מדוע ברוב המקרים ההפרעה נמשכת שנים ארוכות (בין 12 ל-29 שנים) ללא כל טיפול. הפנייה לטיפול מתרחשת לרוב לאחר הסתבכות עם מערכת החוק ובהפניית בית המשפט. פנייה יזומה ורצונית לטיפול נעשית רק לצורך טיפול בהפרעות אחרות שמתקיימות בו-זמנית, שהבולטות ביניהן הן דיכאון, הפרעה דו-קוטבית, הפרעות חרדה, הפרעות אכילה, הפרעת סומטיזציה, תלות בסמים ו/או אלכוהול והפרעה אובססיבית-קומפולסיבית.

הטיפול האפקטיבי ביותר לסובלים מקלפטומניה משלב בין תרופות לשיחות.

הטיפול התרופתי לרוב מתבצע באמצעות תרופות נוגדות דיכאון וחרדה (ממשפחת SSRI) ומייצבי מצב-רוח, ולאחרונה גם בתרופות המתערבות במעגלי התגמול במוח ומשמשות לטיפול בהתמכרויות.

הטיפול בשיחות יכול להיעזר בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי או בטיפול פסיכודינאמי. הבחירה בין שתי האפשרויות תלויה בין השאר בשאלה האם קיימות הפרעות נפשיות נוספות כגון אלו שפורטו לעיל (דיכאון, חרדה וכו'). אם אין הפרעות נוספות, אפשר לנסות טיפול קוגניטיבי התנהגותי שלפעמים מביא לתוצאות טובות בזמן קצר יחסית. ואולם, אם מתקיימות בעיות נוספות, לא כדאי להסתפק בטיפול קוגניטיבי שהוא שטחי מטבעו, אלא לפנות לטיפול פסיכודינמי. טיפול כזה יציע החזקה טובה שתאפשר עבודה שהשפעתה על תפיסות העצמי ועל ההתנהלות עשויה להיות מעמיקה ונרחבת.

בהחלט. אנשים מצפים מאיתנו לשמוח ולהיות מסופקים מאירועי חיים חיוביים, ולעתים קרובות הם שוכחים שגם אירועים חיוביים כרוכים בהתמודדות עם אובדנים וקשיים.

דוגמאות שכיחות לכך הן נישואים והולדת תינוק. מדובר באירועים שנחשבים משמחים, אך הם מזמנים התמודדויות מורכבות וקשות. באופן דומה שחרור מהצבא עשוי לעורר לא רק שמחה אלא גם צער וחרדה.

דוגמה נוספת ופחות שכיחה היא התעשרות מהירה. לכאורה מדובר בזכייה נחשקת ומאוד משמחת. אך מחקרים מראים שהיא עלולה גם להביא למשברים אישיים ומשפחתיים ולאובדנים חברתיים.

חשוב לזכור שכל שינוי, גם אם הוא חיובי ביסודו, מחייב היערכות מחודשת ומאתגרת וכרוך בוויתורים על הרגלים, תפיסות ומערכות חברתיות קודמות. כאשר החברה אינה מכירה בקשיים הללו, היא דנה את אנשיה לחוויות של בושה, אשמה ובדידות .

לחזרה למאמר על בדידות רגשית לחצו כאן

הרבה מאוד אנשים. פגיעוּת מיוחדת לבדידות רגשית קיימת לאחר סיום קשר זוגי, לאחר יציאה ממסגרת השתייכות כגון צבא, לימודים או עבודה, באנשים מבוגרים שאיבדו את יקיריהם ובאנשים שכישוריהם החברתיים אינם מפותחים.

כמו-כן מועדים לבדידות אנשים שסובלים מהערכה עצמית נמוכה, דיכאון, חרדה, הפרעות אישיות ובעיות נפשיות אחרות, וכן אנשים שחווים פגיעה בבריאות ומשברי חיים אחרים, ללא תמיכה מספקת מצד חברים ובני משפחה.

למשל, אנשים רבים שמתמודדים עם מחלה או נכות, מתלוננים על בדידות כאשר אנשים בסביבתם הקרובה איש אינו משוחח עימם בכנות ובפתיחות על מצבם.

מצב נוסף שמזמן בדידות הוא תחושה של חיים מזויפים ושל הולכת שולל. למשל, אדם שמסתיר מקרוביו את נטייתו המינית או את תשוקתו ללמוד או לעסוק במשהו שהם אינם מעריכים. דוגמה נוספת היא אדם שמקפיד להיראות שמח ומרוצה, ומסתיר מהקרובים לו את הלחצים והתסכולים שהוא חווה. בטווח הקצר אדם כזה ירוויח דימוי חיובי ואולי גם חיי חברה פעילים. אך בטווח הארוך הוא עלול לחוש בדידות וייאוש.

לחזרה למאמר על בדידות רגשית לחצו כאן

בעיקר בשתי דרכים הקשורות זו בזו:

1. בטיפול פסיכולוגי נוצר קשר קרוב ואמין בין שני אנשים. קשר זה בשום אופן אינו מהווה תחליף לקשרים זוגיים, חברתיים או משפחתיים. אך חווית הקשר הטיפולי לעתים קרובות מסייעת לפתיחת דלת נפשית לקשרים יותר קרובים ויותר מספקים עם אנשים אחרים.
2. הטיפול מאפשר התבוננות בדפוסי התנהגות, עמדות ותפיסות, שמשפיעות על חיי המטופל, ובכלל זה על הבדידות שהוא חווה. זוהי התבוננות שמאפשרת, עם הזמן, הגמשה שעשויה להקל על יצירה ושימור של קשרים משמעותיים.

לחזרה למאמר על בדידות רגשית לחצו כאן

מכמה סיבות טובות. הנה שלוש מהן:

1. כי כלפי האנשים האלה אנחנו חושפים את התקוות והפגיעויות החזקות ביותר. בני זוג, הורים, ילדים וחברים קרובים הם האנשים שלהרגשתנו יש בידם לגרום לנו אושר רב וסבל גדול. ולכן כלפיהם אנחנו מפתחים את הרגשות הטעונים והחזקים מכל.
2. כי עם האנשים הקרובים לנו ביותר אנחנו מרגישים שמותר להסיר את הבלמים ולתת ביטוי לצדדים הקשים שאינם מתבטאים במקומות אחרים. קל לראות זאת על ילדים, שמתנהגים מאוד יפה מחוץ לבית, אך עלולים לנהוג בתוקפנות ואף רשעות כלפי הוריהם ואחיהם בבית. הפרדה מסוג זה בין הצדדים היפים שמופגנים בחוץ לצדדים האפלים שמשתחררים כלפי הקרובים ביותר מתקיימת לא רק בילדים אלא גם במבוגרים.
3. לעתים קרובות מדובר ביחסים לופתים, שבהם כל אחד מפעיל ומעצים את תגובותיו של השני. למשל, אישה שיודעת "ללחוץ על הכפתורים" שמפעילים את התקפי הזעם של בעלה. היא אמנם סובלת מהתפרצויותיו, אך באופן חמקמק גם מגרה אותו לכך. זו אינה דוגמה שמסירה מהבעל את האחריות להתנהגותו (ולתוצאותיה), אלא רק מבקשת להמחיש שלרוב מדובר במערכות יחסים מורכבות, ושהתפרצויות הזעם מקיימות תפקיד משמעותי בתוך המערכות הללו.

לחזרה למאמר על התקפי הזעם לחצו כאן

שני הטיפולים הנפוצים בתחום זה הם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) או טיפול פסיכודינאמי. ישנן אפשרויות נוספות (למשל טיפול אקסיסטנציאליסטי), אך במסגרת זו לא ניכנס לכל הדקויות.

הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי מכוון לכלים מיידיים לשינוי התנהגותי. הוא מושך בעיקר אנשים שאין להם סבלנות או רצון להיכנס לתהליך מעמיק, ורוצים "לקבל כלים" כאן ועכשיו. חשוב לדעת שמאחר ומדובר בטיפול שטחי למדי, השפעתו על התפרצויות הזעם עלולה להיות חלשה וחולפת. שימוש בכלים כגון השהייה, ספירה עד עשר או חזרה על משפטים מסוימים עשוי להיראות פרקטי, אך הוא לא מסייע לפיתוח מנגנונים פנימיים שניתן להיעזר בהם לאורך זמן.

טיפול דינאמי, לעומת זאת, דורש יותר סבלנות ויותר השתהות. הוא אינו מציע פתרונות מיידיים, אלא היכרות הדרגתית עם העולם הפנימי של המטופל. שיפור שמושג באמצעות טיפול מסוג זה הוא לרוב יותר מעמיק ולכן גם הרבה יותר עמיד. יתרה מכך, סביר ששיפור שמושג בדרך זו יתבטא לא רק בתחום התקפי הזעם, אלא בהיבטים מגוונים בהרבה של תקשורת בינאישית ושל יחסים קרובים.

לחזרה למאמר על התפרצויות זעם לחצו כאן

כן. ישנם אנשים שמפסיקים את התקפי הזעם בכוחות עצמם. חלקם באופן הדרגתי שנלווה לשינויים אחרים בחייהם (למשל ילדים שבגרו) וחלקם לאחר אירוע מטלטל. ואולם, הפסקה עצמית של התקפי זעם דומה להפסקה עצמית של עישון. אנשים רבים רוצים להפסיק ולא עומדים בכך, מפני שבעת מצוקה הדחף גובר על ההיגיון ומכניע את ההחלטות שקיבלו.

וכמו בעישון או באכילה אובססיבית – אם ניסיתם ולא הצלחתם להפסיק בעצמכם, אין סיבה להתייאש. הקושי להפסיק אינו אומר שמדובר בגזירת גורל, שברגע האמת מתחוללת בנפשכם סערה שאינכם מבינים אותה ואינכם יודעים איך להרגיעה. ההתפרצות היא לעתים קרובות הדרך היחידה שנגישה לכם לחלץ את עצמכם מחוויה בלתי נסבלת שאתם חווים בתוך קשרים ויחסים.

טיפול פסיכולוגי עשוי לסייע לכם לחשוב על מה שקורה לכם וליצור משענות פנימיות נגישות ואמינות.

לחזרה למאמר על התפרצויות זעם לחצו כאן.