גמגום מתמשך הוא הפרעה בשטף הדיבור, שמתחילה לרוב בילדות המוקדמת, ומאופיינת בהופעה לא רצונית של הפרעות בשטף הדיבור, לרוב עם חזרות על הברות, הארכה או חסימה של צלילים, ו/או החלפות מלים והימנעות ממילים בעייתיות. בעבר חשבו שההפרעה ממוקדת בדיבור בלבד, אך כיום מבינים אותה כקשיים שמשלבים בין תחומי שפה, הגייה, חשיבה, חברה, רגש ומערכות פיסיולוגיות.
לאבחנה מלאה של הפרעת גמגום ב-DSM-5 (ספר הפסיכיאטריה) לחצו כאן.
הגמגום הוא הפרעה שקיימת בכל התרבויות, בשיעור של כ-5% בילדים וכ-1% בבוגרים. מבין הילדים שמפתחים הפרעות בשטף הדיבור, ב-75% תהיה החלמה טבעית, לרוב עד גיל 16. שיעור ההחל
מה הטבעית גבוה במיוחד בבנות, כך שבבגרות 80% מהסובלים מגמגום כרוני הם גברים. ישנה החלמה מגמגום גם בבגרות, אך לא ברור באיזו מידה מדובר בהחלמה טבעית, או במציאת טכניקות להימנעות מגמגום, שחלקן כרוכות גם בהימנעות מדיבור.
לעתים רחוקות, גמגום פורץ בבגרות, במיוחד כתוצאת לוואי של נטילת תרופות ופגיעות מוח (פציעות, טראומה ושבץ). במקרה זה האבחון אינו של הפרעת שטף התפתחותית, אלא של גמגום שפורץ עקב פגיעה מוחית מאוחרת.
גמגום מתמשך לרוב כרוך במצוקה רגשית, שכוללת חרדה, תסכול, מבוכה ותחושת השפלה. תחושות אלו פוגעות במוטיבציה ומובילות לעתים קרובות להימנעות ממצבים בהם צפוי קושי. מבוגרים רבים שמגמגמים חווים פחד וחרדה רוב חייהם בעקבות הצקות מהם סבלו מגיל צעיר ודחייה במצבים חברתיים, לימודיים ותעסוקתיים. אנשים רבים שסובלים מגמגום חווים דחיות חוזרות ונשנות במפגשים עם אנשים חדשים, כמו דייטים או ראיונות עבודה.
אנשים שמגמגמים עשויים לתפוס עצמם כפחות אטרקטיביים מאחרים. ההערכה הרווחת היא שכ-40% מהבוגרים שסובלים מגמגום עונים על הקריטריונים לחרדה חברתית, שכוללים מבוכה ופחד קיצוני מהימצאות במקומות חברתיים כגון מסעדות, מפגשים חברתיים או ישיבות בעבודה. החרדה עלולה להחריף את הגמגום ואת דרכי ההתמודדות הבעייתיות (כגון הימנעות ממגע חברתי ועוד), שבתורם מובילים להחרפת החרדה וחוזר חלילה.
מה גורם לגמגום?
למרות המחקר הרב על גמגום, הגורמים לגמגום עדיין לא לגמרי ידועים. קיימת הסכמה נרחבת לכך שמדובר בתופעה שנוצרת מתוך שילוב בין גורמים רבים, שכולם נחוצים אך אף אחד מהם אינו גורם מספיק ליצירת גמגום.
אן פאקמן (Packman, 2012) מתארת שלושה גורמים ששילוב ביניהם מוביל לגמגום:
- בעיות בעיבוד העצבי, שגורמות לאי יציבות בהפקת הדיבור. הגורמים לבעיות הללו הם בחלקם גנטיים, וזוהו מספר מוטציות הנקשרות לגמגום.
- זרזים (טריגרים), בחלקם מובנים בשפה, שמגבירים את הדרישות המוטוריות
- גורמים מווסתים, שמשפיעים על סף פעולתם של הזרזים לעיל.
פגיעה נוירולוגית – מהווה תנאי הכרחי (ולא מספיק) לגמגום. ישנן עדויות מצטברות לכך שאנשים שסובלים מגמגום סובלים מפגיעה בעיבוד העצבי שמעגן את השפה המדוברת. אופייה של הפגיעה לא לגמרי מובן, אך כיום ישנם שני חשודים מרכזיים: פגיעה בחומר הלבן באזורים במוח שאחראים לדיבור ופעילות יתר של הורמון בשם דופאמין. הפגיעה בחומר הלבן מעכבת את העברת המידע בעצבים, אך אינה חוסמת אותו, מה שמסביר מדוע הגמגום לא מתקיים בכל ההברות. מבחינה זו הגמגום אמור להחלים לאחר השלמת פיתוח חומר שנקרא מיאלין, שהוא חומר העוטף את רוב הסיבים העצביים. בחלק מהילדים פיתוח המיאלין מתעכב, ואם הוא אינו מושלם בהמשך הדרך, הגמגום עלול להימשך אל תוך הבגרות. ככל שיש חוסר במיאלין כך מורגש גמגום חמור יותר. הגורם המוחי השני נוגע לפעילות יתר של דופמין. מחקרים
שבדקו כיוון זה הראו שבקרב אנשים שסובלים מגמגום כרוני רמות הדופמין גבוהות ב-50%-200% ביחס לקבוצת ביקורת. יתר על כן, תרופות שמגבירות את פעילות הדומפין נקשרו להגברה בסימפטומים של גמגום ואילו טיפולים בנוגדי דופמין הביאו להפחתת גמגום (נבדקו חוסמי קולטני דופמין כגון ריספרידון, הלידול, דופאריד וכו'). מדובר בתרופות שנמצאו יעילות גם להפרעות מוטוריות אחרות, ובכללן הפרעת טיקים שלעתים קרובות קשורה לגמגום. הן ייצור המיאלין והן רמות הדופמין מושפעות מגורמים גנטיים שחלקם זוהו, ונראה שהשפעת הגנטיקה על הגמגום מתקיימת דרך השפעותיה על כימיקלים אלו.
זרזים (טריגרים) – גמגום אינו מתקיים בכל הברה, ולכן ברור שישנם טריגרים לגמגום. הגמגום מתרחש כאשר מאפייני ההברה מגבירים את הדרישות המוטוריות. למעשה, הזרזים הם אלו שמוציאים מן הכוח אל הפועל את הנטייה המוקדמת להפרעת שטף הדיבור.
לחצים פנימיים וחיצוניים – כאן נכנסים גורמי דחק שונים, ובכללם רמת העוררות, חרדה, עומס על המשאבים המנטאליים ועוד. מדובר בגורמים מאוד אינדיבידואליים, ולכן שונים מאדם לאדם. למשל, ישנם אנשים שדיבור בציבור מגביר את הגמגום שלהם וישנם שלא.
לסיכום, פגיעה במערכת הנוירולוגית מהווה תנאי הכרחי לגמגום, בעוד שמאפייני השפה המדוברת משפיעים על הרגע בו מופיע הגמגום. אלו הם גורמים הכרחיים ומספיקים. הבדלים בין אנשים בחומרת הגמגום מיוחסים להבדלים במידת הפגיעה העצבית, בעוד הבדלים תוך אישיים (בין מצבי גמגום באותו אדם) מיוחסים ללחצים פנימיים וחיצוניים.
גמגום ואיכות חיים
איכות חיים היא חוויה סובייקטיבית, שמושפעת מתחושת הנוחות והסיפוק שאדם חווה בתחומי החיים המרכזיים. היא נפגעת כאשר הבריאות הפיסית או הנפשית מובילה לירידה בתפקוד ולפער מתסכל בין רצוי למצוי. מדדים לאיכות חיים כוללים תפקוד פיסי, פגיעות בתפקוד שנובעות מבריאות פיסית ו/או נפשית, אנרגיה וחיוניות, רווחה נפשית, תפקוד חברתי, כאב ובריאות כללית.
גמגום פוגע באיכות החיים בכל התחומים המשמעותיים, ובכללם חיי חברה, עבודה ולימודים. מחקרים מראים שבכל הנוגע לגמגום, חומרת הגמגום הוא הגורם המשפיע ביותר על איכות החיים. הפגיעות השכיחות ביותר הן בחיוניות, בתפקוד החברתי, בתפקוד הרגשי ובבריאות הנפשית. בוגרים עם גמגום חמור הם בקבוצת הסיכון הגבוהה ביותר לקשיים רגשיים, ונמצאים בסיכון גבוה במיוחד להפרעות מצב רוח (בעיקר דיכאון) ולהפרעות חרדה. פגיעות אלו באיכות החיים מעלות את חשיבות הטיפול הפסיכולוגי באנשים הסובלים מגמגום.
להרחבה על גמגום והפרעות חרדה לחצו כאן.
טיפול בגמגום ובהשלכות הגמגום
חשוב להבחין בין טיפול בגמגום עצמו לבין טיפול שמסייע להתמודדות עם תוצאות נפשיות, התנהגותיות וחברתיות של הגמגום.
טיפולים להגברת שטף הדיבור
מדובר בשלוש משפחות של טיפולים: טיפולים התנהגותיים ישירים, טיפולים התנהגותיים עקיפים וטיפולים תרופתיים. הכותבת אינה קלינאית תקשורת ואינה עוסקת בטיפולים אלו, ולכן הם מצויינים כאן בקצרה בלבד.
- טיפולים התנהגותיים ישירים עוסקים בהפקת הדיבור עצמו, למשל דרך האטת קצב הדיבור ומתיחת צלילי הדיבור, שינוי השימוש בקול והפחתת ההבדלים בלחץ ההברות. בתחום זה נכללים גם טיפולים בביו-פידבק. טיפולים אלו מצליחים במיוחד בילדים בגילאי טרום בי"ס, שאצלם גמישות המוח היא הגבוהה ביותר. בבגרות, טיפולים כאלו פחות מועילים להגברת שטף הדיבור.
- טיפולים התנהגותיים עקיפים מבקשים להגביר את שטף הדיבור באמצעות התמקדות בגורמים סביבתיים ופנימיים שמשפיעים על חומרת הגמגום. בילדים, למשל, טיפולים כאלו מתייחסים לתקשורת בין ההורים לילדים. בילדים ובמבוגרים טיפולים עקיפים עוסקים בהפחתת העוררות הפיסיולוגית והעומס המנטאלי, והם מסייעים להעלאת הסף שבו טריגרים מובילים לגמגום.
- טיפולים תרופתיים מתמקדים במיוחד בחוסמי קליטת דופמין. הטיפולים התרופתיים הניתנים כיום דומים לאלו שניתנים להפרעות טיקים ולפסיכוזות, ואולם, לרובם תופעות לוואי שמופיעות מייד או כסיבוך של שימוש ארוך טווח, מה שפוגע בהיקף השימוש בהן.
אחת הבעיות בטיפול בגמגום עצמו נוגעת לעמידות השיפור. בשני שליש מהאנשים הבוגרים שסובלים מגמגום, ישנה הטבה זמנית בלבד לאחר טיפול בגמגום, ולאחר פרק זמן של שבועות או חודשים ספורים הגמגום חוזר לעוצמתו ותכיפותו הקודמת. מה שמאפיין את השליש שנהנו מהקלה ארוכת טווח הוא שהם אינם סובלים מבעיות פסיכולוגיות שמעבר לגמגום עצמו. ממצא זה מוביל למחשבה שהצלחה ארוכת טווח של טיפולים בגמגום מותנית בשיפור הרווחה הנפשית בכלל, ובהקלה על חרדה כללית וחברתית בפרט.
טיפול פסיכולוגי באנשים שסובלים מגמגום
טיפולים פסיכולוגיים באנשים שסובלים מגמגום מתייחסים להפחתת חרדה כללית וחברתית, ולהיבטים מגוונים של דימוי עצמי, דימוי חברתי ותקשורת בין-אישית. לרוב הם אינם ממוקדים בגמגום ואינם מתיימרים לשפר את שטף הדיבור. ואולם, טיפולים בחרדה כללית וחברתית מסייעים לאנשים להיות פחות מוטרדים מהגמגום, לעסוק פחות בניסיונות לשלוט בגמגום או להסתיר אותו, ולוותר על התנהגויות ההימנעות (למשל הימנעות מדיבור בפומבי). במלים אחרות, טיפולים פסיכולוגיים מסייעים לאנשים לדאוג פחות ולהיות מוטרדים פחות מהגמגום, וע"י כך לנהל את חייהם באופן משוחרר וגמיש יותר. אם כפועל יוצא מכך הגמגום מצטמצם – זוהי תוצאת לוואי (side effect) משמחת. אך החשוב ביותר הוא להפחית מצוקה ולממש אפשרויות בלימודים, בעבודה, במשפחה ובחיי החברה.
יצויין כי במקרים רבים, אנשים שסובלים מגמגום סובלים מחרדה חברתית או כללית מתונה, ולפעמים כזו שאינה עונה לקריטריונים המלאים של הפרעת חרדה. ואולם, רמות תת-קליניות של חרדה עלולות להתגבר, ולכן חשוב לפנות לטיפול פסיכולוגי גם במצבי חרדה מתונה. התייחסות לפחדים מתונים לפני שהם מתעצמים עשויה לצמצם כמה מהתוצאות השליליות הנקשרות לגמגום.
היבט נוסף שבו הטיפול הפסיכולוגי עשוי להועיל נוגע לפיתוח מיומנויות חברתיות. לעתים קרובות, אנשים שסובלים מחרדה חברתית מפתחים יכולות חברתיות מוגבלות. למשל, יכולות שיחה דלות והימנעות מקשר עין, שמובילים לתגובות שליליות מאחרים. טיפול פסיכולוגי מתקיים בתוך מערכת יחסים ושם דגש על מה שמתרחש בתקשורת הבינאישית. אפשר לתת בטיפול דגשים הנוגעים למיומנויות בינאישיות, וע"י כך לתרום להפחתת הלחץ בחברה ולהתנהלות בין אישית מוצלחת אפקטיבית.
לקריאה נוספת על גמגום וטיפול פסיכולוגי:
ם. למרות שהימנעויות מפחיתות חרדה מיידית, הן תורמות לשימור לטווח ארוך של הפחדים והחרדות ושל הפגיעה באיכות החיים. למשל, הימנעות מקשר עין יכולה להיתפס ע"י אחרים כהיעדר עניין ולעורר תגובות שליליות שמאשרות את הפחדים החברתיים. כך, אנשים שסובלים מחרדה חברתית לעתים קרובות מתנהגים באופן שמשמר ואף מגביר את החרדה. באופן לא מפתיע, חרדה חברתית קשורה להערכה עצמית נמוכה, מחשבות אובדניות, אבטלה, תלות כלכלית ובדידות. ואולם, גם ללא כל אלו, מדובר בהפרעה שמהווה בפני עצמה פגיעה חמורה באיכות החיים.