שנה: 2015

נדיר ביותר שאדם יפנה לטיפול פסיכולוגי בגלל הפרעת אישיות נרקיסיסטית. אנשים בעלי הפרעת אישיות אחרת (תלותית, גבולית או סכיזואידית) פונים לטיפול כדי לשפר את איכות חייהם וכדי לכונן יחסים בינאישיים טובים יותר. לעומת זאת אנשים נרקיסיסטיים פונים לטיפול בשל דברים שהם אינם משייכים לנרקיסיזם. למשל דיכאון או חרדה, בעיות בעבודה ובחיי החברה, שימוש מופרז בסמים קלים ובאלכוהול, קשיי שינה ועוד.

טיפול פסיכולוגי באנשים עם אישיות נרקיסיסטית הוא מורכב למדי, ועליו להתמודד עם כמה אתגרים מרכזיים:

1. מדובר בטיפול ארוך. טיפולים קצרי טווח אינם מסייעים באופן משמעותי, ההתקדמות איטית ולפעמים נדרשות שנים עד שהמטופל יכול להכיר בערכו של הטיפול עבורו. עד אז הוא חש שבעיותיו כה עמוקות ומושרשות, עד שאין איש שיכול באמת לעזור לו. למטופלים רבים אין סבלנות לטיפול ארוך, והם פורשים ממנו לפני שהפיקו תועלת ממשית. גם חברות הביטוח לוחצות לתהליכים מזורזים שאינם יעילים עבור בעלי אישיות נרקיסיסטית. שני גורמים אלו – מימון מוגבל וקושי לשאת תהליך ממושך – מקשים על השגת טיפול מועיל לאנשים עם אישיות נרקיסיסטית.
2. דחיית קירבה ואינטימיות – אנשים עם אישיות נרקיסיסטית מתנגדים למגע קרוב. לעתים קרובות, התפתחות של יחסי קירבה בין מטפל למטופל נחווית (במודע או שלא) כבלתי נסבלת ומובילה לעזיבת הטיפול.
3. התנגדות להתבוננות – אנשים עם אישיות נרקיסיסטית עשויים להיות מאוד אינטליגנטיים ונבו
   נים, ולפעמים הם גם נראים רפלקטיביים (כלומר, מתבוננים בעצמם). למרות זאת לרוב הם דוחים רפלקציה אמיתית ומתנגדים למגע ממשי עם עולמם הפנימי. אפשר להבין התנגדות זו כמושפעת ישירות מההגנות הנרקיסיסטיות: התבוננות פנימית אמיתית מובילה למפגש מכאיב עם חוסרים ועם פגיעות שהתכונות הנרקיסיסטיות מבקשות להעלים. קשה מאוד לאדם לוותר על הגנות כה חיוניות, וקשה במיוחד לוותר על המעטה הגרנדיוזי ולהיחשף לסדקים ולחומרים שעליהם הוא מגן. ובמלים פשוטות יותר: אנשים נרקיסיסטים אינם מעוניינים לשנות את הדימויים הגרנדיוזיים לטובת דימויים מציאותיים יותר. המציאות מכאיבה מדי, וקשה לוותר על אידיאליזציה של העצמי והקשריו ולפגוש במאפיינים הבנאליים של החיים.

אלו הם הקשיים והאתגרים שמלווים כל טיפול באנשים עם תווי אישיות נרקיסיסטית. ואולם, כאשר המטפל והמטופל מוכנים להתמודד עם האתגרים הללו, טיפול מתמשך עשוי להביא להקלה משמעותית ולשינויים מאוד מבורכים בתפקוד וביחסים. חשוב לדעת מראש שאין מדובר במעשי קסם או בתהליך קצר של מתכונים לחיים, אלא במסע איטי וממושך שבשלב כלשהו יאפשר לייאוש ולעוינות לדעוך ולפנות מקום לצמיחה, לאהבה וליחסים הדדיים.

עוד על הפרעות אישיות:

• מהי הפרעת אישיות?
• מאיזה גיל מאבחנים הפרעת אישיות?
• מהי הפרעת אישיות נרקיסיסטית?

כל הפרעות האישיות מאופיינות בפגיעה ממושכת ומשמעותית בזהות העצמית וביכולת ליחסים בשלים ומספקים. ואולם, כל אחת מהפרעות האישיות נושאת צביון ייחודי של מצבי נפש והתנהגויות.

תו ההיכר הייחודי והידוע ביותר של הפרעת אישיות נרקיסיסטית הוא גרנדיוזיות. העמדה הגרנדיוזית יכולה להתבטא בדמיונות, בשפה ובהתנהגות, והיא כוללת צורך באישור והערצה מאחרים וחוסר אמפתיה לרגשותיהם וצרכיהם של אחרים. מאפיינים אלו מתקיימים כבר בבגרות המוקדמת והם משפיעים על כל תחומי החיים.

הלקסיקון הפסיכיאטרי האמריקאי (DSM) מאבחן אדם כבעל הפרעת אישיות נרקיסיסטית אם נוכחים לפחות חמישה מתוך תשעת התנאים הבאים:

1. האדרה עצמית – תחושה מוגזמת של חשיבות עצמית, הגזמה בהישגים ובכישורים וציפייה להכרה כאדם בעל כישורים יוצאי דופן. אנשים מאוד נרקיסיסטים עשויים לדבר על חיי הבית או העבודה כאילו אין איש מלבדם. הם עשויים להאדיר את תרומתם ואת מה שמונח על כתפיהם, ולהפחית מערך תרומתם ועשייתם של אחרים. הנטייה הגרנדיוזית מביאה לכך שאנשים אלו לעתים נתפסים כ"מלאים בעצמם" וכ"לא רואים ממטר".
2. עיסוק מתמשך בדמיונות של הצלחה בלתי מוגבלת, כוח, ברק, יופי או אהבה אידיאלית – הפנטזיות עוסקות בהשפעה יוצאת דופן ובמצבים בהם אחרים ייווכחו בכישורים ובהישגים בולטים במיוחד. לקטגוריה זו משתייכות פנטזיות של הצלה ("אני חושב על מצב שבו אני מציל את כל המשפחה מתאונה איומה"), של השפעה ("יש לי רעיונות שיכולים לשנות הרבה דברים בעולם") ושל הערצה ("אחרים עוד יראו לאן אני אגיע").
3. אמונה בייחודיות. תחושה שאנשים רגילים אינם יכולים להבין אותי, אלא רק אנשים מעטים בעלי כישורים מיוחדים. אנשים נרקיסיסטיים עשויים לחפש קשר עם "הגדולים ביותר". למשל לחפש את הרופא הכי טוב שיש, את המטפל המדהים, ואת המורה לנגינה שהוא יחיד בדורו.
4. דרישה להערצה – למשל מרצה שניזון מהערצה שמקבל מתלמידיו, מנהיג או אמן שדורש הערצה מתמדת מסובביו וכו'.
5. תחושת זכות – לתנאים מיוחדים וליחס מיוחד. למשל תחושה של זכאות לקידום מהיר במיוחד, להיענות לדרישות מיוחדות ולפטור מחובות של אנשים רגילים.
6. נצלנות ואגוצנטריות – שימוש באחרים לצרכי העצמי. למשל, מנהל או קצין שרואה נשים בסביבתו ככאלו שאמורות לספק את צרכי האגו והמין שלו. או מנהל שלוקח קרדיט על יוזמות של עובדיו מבלי לחוש שיש בכך טעם נפגם, או משתמש באחרים כקהל להצגת יחיד.
7. חוסר אמפתיה – אמפתיה היא הבנת נקודות מבטו ורגשותיו של האחר. חוסר אמפתיה עשוי להתבטא בשתי צורות: (1) זיהוי נכון של רגשות ומחשבות של הזולת, מבלי להתעניין ולהתחשב בהן (2) אי יכולת לזהות את רגשותיו ומחשבותיו של הזולת, אם מפני שהפרט עסוק בעצמו יתר על המידה ואם מפני שעולם זה חסום בפניו. בהפרעת אישיות פסיכופתית (אנטי-סוציאלית) נראה את הסוג הראשון, בעוד שבהפרעת אישיות נרקיסיסטית נראה בעיקר את הסוג השני של חוסר אמפתיה. אדם עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית לרוב כה מרוכז בעצמו, עד שאין בנפשו מקום של ממש לצרכיו ורגשותיו של הזולת.
8. עיסוק בקינאה – עשוי להופיע בשתי צורות: קינאה של הנרקיסיסט בהצלחות של אחרים ו/או מחשבות על כך שאחרים מקנאים בו. למשל, זמר שמשתגע מקנאה כאשר זמר אחר מילא את אמפיתיאטרון קיסריה, עורך דין שמתקנא בכל הצלחה של שותפיו, או אישה שחושבת על קנאתן של חברות בה ועל דרכים בהן הן עלולות לנקום בה.
9. יהירות  – מלווה לעתים קרובות בזלזול ובוז כלפי אחרים.

מבט אלטרנטיבי על נרקיסיזם

"בבוקר המנהל שלי אמר לי שיש כמה בעיות בדו"ח שכתבתי. מאוחר יותר התעלפתי. זה קורה לי לפעמים. אני לא יכול לסבול ביקורות על דברים שאני עושה".

הביקורת הקריטית והמעניינת ביותר על הקריטריונים הפסיכיאטריים אומרת שהם מדגישים את המאפיינים הגרנדיוזיים הגלויים בנרקיסיזם, ומתעלמים מהפגיעוּת והמופעים הסמויים, הקשים יותר לאיתור. למעשה, אדם בעל הפרעת אישיות נרקיסיסטית אינו רק נהנה ממחשבות של גדוּלה ועוצמה, אלא הוא סובל מהערכה עצמית מאוד בלתי יציבה ופגיעה, והוא תלוי בתשומת לב וחיזוקים מאחרים לוויסות הערכתו העצמית. המחשבות הגרנדיוזיות שלו יכולות להיות גלויות או סמויות. גרנדיוזיות סמויה יכולה, למשל, להתבטא ברגשות נחיתות שנובעות מפער בלתי נסבל בין העצמי האידיאלי לעצמי המציאותי, או בין החוויה הפנימית ("אני כישלון") למה שנראה מבחוץ (הצלחה והערכה). הנרקיסיזם עשוי להתבטא לא בהתנהגויות יהירות ומוחצנות, אלא בקושי עצום לשאת פגיעות בשלמות העצמי. פרפקציוניזם הוא ביטוי סמוי של נרקיסיזם. האדם הפרפקציוניסט אינו סובל תחושה של חסר ואינו יכול לשאת סימן לסדק בשלמות. לכן הוא לא מסוגל לעגל פינות או לוותר על משהו ולערוך סדרי עדיפויות. למשל, כל ציון שנופל ממעולה הוא כישלון מבחינתו, ובר-המצווה של בנו חייב להיות מושלם. ליקוי בביצוע מתורגם מיידית לליקוי בלתי נסבל בעצמי ומוביל לקריסה של העצמי, שבדוגמה למעלה קיבלה ביטוי קונקרטי בהתעלפות.

הביקורת על הגדרות המתמקדות רק בביטויים הגלויים של הנרקיסיזם הובילה לאחרונה לניסוח חלק חדש בלקסיקון הפסיכיאטרי האמריקאי (DSM-5) שבו קריטריונים שונים מהקודמים. להלן עיקרי החלק החדש (section III). זהו הניסוח המלא של הקריטריונים האלטרנטיביים להפרעת אישיות נרקיסיסטית:

מאפיינים עיקריים של הפרעת אישיות נרקיסיסטית הם הערכה עצמית פגיעה ובלתי יציבה, המלווה בניסיונות לחיזוק באמצעות השגת תשומת לב וחיפוש אישורים מאחרים. התנהגות זו מלווה בגרנדיוזיות גלויה או סמויה. הקשיים האופייניים להפרעה הם בזהות, בתחושת בעלות על התנסויות, ובכשלים באמפתיה ואינטימיות. קשיים אלו מלווים באנטגוניזם גלוי או סמוי. הקריטריונים העיקריים מתחלקים לשניים:

א. פגיעה מתונה או חמורה בתפקוד האישיות, שמתבטאת בקשיים לפחות בשניים מתוך ארבעת התחומים הבאים:

• זהות – פנייה תכופה לאחרים לצורך הגדרה עצמית ולצורך וויסות הערכה עצמית. ההערכה עצמית יכולה לשאת אופי של האדרה ("אני תותח") או של הפחתת ערך ("אני אפס"), או לנוע בין שני הקצוות הללו. תנודות חריפות במצבי הרוח משקפים את התנודות בהערכה העצמית.
• הכוונה עצמית, בעלוּת ואחריות על התנסויות – עיסוק במטרות שנועדו להשיג הערכה מאחרים (כמו מקצוע יוקרתי או ציונים גבוהים) ולא עניין פנימי. הצבת סטנדרטים אישיים גבוהים ומוגזמים משרתת השגת דימוי עצמי גבוה במיוחד, ואילו הצבת סטנדרטים אישיים נמוכים מבוססת על תחושת זכות ("אני לא צריך להתאמץ כמו אחרים"). למשל, אישה שסובלת ממשקל יתר ומדימוי גוף שלילי אומרת לעצמה: "אם רק אעשה דיאטה, אהיה מליון דולר". בפועל היא לא עושה דיאטה כדי לא להעמיד תיאוריה זו למבחן, ומפני שכל סטייה מהסטנדרט של "מליון דולר" תיראה בעיניה ככישלון בלתי נסבל. בהיעדר טיפול, מניעים מסוג זה הם לרוב בלתי מודעים ובלתי נחקרים.
• פגיעה באמפתיה – יכולת לקויה לזהות או להזדהות עם צרכים ורגשות של אחרים. רגישות מופרזת לתגובות של אחרים, אך זאת רק במידה והם רלוונטיים לעצמי. הערכת יתר או חסר של השפעת התנהגותו על אחרים.
• היעדר אינטימיות – היחסים הבינאישיים לרוב שטחיים ומשמשים לוויסות ההערכה העצמית. הדדיות מוגבלת, בשל חוסר עניין אמיתי בחוויות של אחרים ובשל דומיננטיות של צרכי והישגי העצמי.

ב. בנוסף, מתקיימות שתי תכונות האישיות הבאות בצורה פתולוגית:

1. גרנדיוזיות – תחושת זכות, גלויה או סמויה, העצמי במרכז, מלווה לפעמים באמונה שאני טוב מאחרים ובהתנשאות כלפי אחרים.
2. חיפוש תשומת לב ואישור מאחרים – ניסיונות משמעותיים למשוך ולהיות במרכז תשומת הלב של אחרים. חיפוש הערצה. גם היבט זה יכול להיות סמוי, ולהתבטא, למשל בחרדה חברתית (ביישנות קיצונית), בפחד מהיות מובך בחברה או חרדת ביצועים.

נרקיסיזם ופגיעות בזהות העצמית

"אני לא יודע מה קורה לי. כשמגיע אליי לקוח חדש אני מרגיש מאוד חזק. לעומת זאת אם לקוח עוזב אותי, פתאום הכל נשמט ומתחילות מחשבות איומות"

כאמור, הדגש בהבנת הנרקיסיזם הוא בצורות סמויות ולא רק גלויות של נרקיסיזם, ובהבנה שמדובר לא בהערכה עצמית גבוהה ויציבה, אלא בטלטלות של ההערכה העצמית בין מצבי קיצון. תנודות אלו מובילות לחרדה מפני כל מה שעלול לסדוק ולדרדר את ההערכה העצמית, ולכן בד בבד עם תחושות של ביטחון עצמי מתקיימים מצבים רגשיים קשים של בושה, חרדה, מבוכה, אשמה, זעם, קינאה ורגישות יתר לתגובות של אחרים.

"כשנכנסתי לחברה כבר ידעתי שבתוך שנה-שנתיים אני רוצה להגיע לעמדה בכירה ולטלטל את הארגון. יש לי המון מה לתרום. אני יכול לשנות את כל החשיבה שקיימת היום על השוק הזה"..[כעבור שנתיים, כשהתקוות הללו נכזבו, חש עצמו מושפל ושונא את עצמו על מה שנראה לו קידום מבייש].

אדם בעל הפרעת אישיות נרקיסיסטית סובל מזהות בלתי ברורה ומבלבלת. הוא אינו יודע מי הוא, ומתקשה להבחין בין יכולות דמיוניות למציאותיות. לעתים קרובות קשה לו להבחין בין שאיפות מותאמות גיל ומצב לאלו שאינן מותאמות, מה שמוביל לביקורת עצמית ולהאשמה עצמית מוגזמת.

להתייעצות ראשונית לחץ כאן

נרקיסיזם ופגיעות בהתנהלות ובתפקוד

"מה היא חושבת לעצמה? איך היא מעיזה לפגוע בקידום שלי אחרי כל מה שנתתי פה בשנה האחרונה?"

הנרקיסיזם משמש, כאמור, לחיפוי והסתרה של הערכה עצמית מאוד פגיעה. המחשבה היא שרק אם יצליח לעמוד בסטנדרטים גבוהים ביותר או להיות פטור מסטנדרטים אלו, יוכל ליהנות מהערכה וביטחון. לכן יש סבילות מאוד נמוכה לאותות של ביקורת ודחייה. כל סימן לדחייה הוא בלתי נסבל ומעורר צורך עז להחזיר את המצב לקדמותו. מצב זה מתבטא במגוון עשיר של תופעות, וביניהן עיסוק אינטנסיבי בתחרות (מתבטא בחיפוש מצבי תחרות או הימנעות וסלידה מתחרות), קינאה, פרפקציוניזם, דחיינות והתנהגויות מגוונות של הכשלה עצמית. למשל סטודנט שלא לומד לפני מבחן ומודיע על כך לכולם, למעשה מגן על עצמו מראש מפני פגיעה בהערכה העצמית. הוא מכין לעצמו מעין אליבי, ואומר: אם חלילה אכשל, זה לא מפני שאין לי כישרון אלא משום שלא אכפת לי, שאני בכלל לא רוצה, או שלא השקעתי שום דבר. התנהגויות אלו מגנות על הפרט מחרדה ומפגיעה באגו, אך המחיר הוא פגיעה ממשית בביצועים ובהישגים.

נרקיסיזם ופגיעה ביחסים בינאישיים

הפרעת אישיות נרקיסיסטית מקושרת ליחסים בינאישיים בעייתיים. ישנם גורמים רבים לפגיעה זו, ואלו הם הבולטים ביניהם:

1. תוקפנות – אנשים עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית מאוד רגישים לאותות של דחייה ושל ביקורת. הם תלויים באישור ובהערכה של אחרים, ולכן חייבים להגן על עצמם מפני דחייה וחרדה. בחלק מהם ההגנה מתבטאת בתוקפנות כלפי כל מה שמתפרש כביקורת. כאשר התוקפנות מתקיימת כדפוס מתמשך, היא מרתיעה, מרחיקה ופוגעת ביחסים.
2. התרחקות והימנעות – אצל חלק מהאנשים, פחד מביקורת ודחייה מוביל להתרחקות והתבודדות, ולהימנעות מיחסים קרובים. הימנעות זו נראית לפעמים כחרדה חברתית, ביישנות או מופנמות מוגזמת, ולפעמים כאי נכונות או היעדר יכולת ליחסים אינטימיים.
3. התרכזות בעצמי וחוסר אמפתיה – אדם שעסוק באופן אינטנסיבי כל כך בעצמו ובחרדותיו אינו יכול לפנות משאבים להקשבה ותמיכה באחר. חרדה, כשהיא שתלטנית מדי, פוגעת ביכולת לנהל לאורך זמן מערכות יחסים קרובות, הדדיות ופתוחות, ואנשים עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית נוטים לנהל יחסים שטחיים, מרוחקים או דורשניים ומותנים בהערצה מתמדת.

עוד על הפרעת אישיות נרקיסיסטית:

• מהי הפרעת אישיות?
• מאיזה גיל מאבחנים הפרעת אישיות?
• טיפול באנשים עם אישיות נרקיסיסטית

כן, אך חשוב להבין שבכל הפרעות האישיות, מה שעובד הוא טיפול ממושך ולא חד פעמי או קצר טווח. הצורך בתהליך ממושך נובע מכך שאישיות אינה מתפתחת מתוך התערבויות אד-הוק. עלינו לומר ביושר שאין בידינו תרופת פלא לחוסרים ולעיוותים שמוּבְנים באישיות. אלו התעצבו במשך שנים רבות, ואינם משתנים באמת בעקבות קריאת ספרי הדרכה לחיים או טיפול התנהגותי קצר.  הפסיכותרפיה מציעה אמצעים לשיפור הדרגתי, מתמשך ו(חשוב ביותר) עמיד, שיאפשר למטופל לנהל חיים יציבים ובריאים בהרבה. הוא לא משיל מעליו את אישיותו, וטוב שכך. הרי לא היינו רוצים ב"ניתוח לשינוי האישיות". אך אדם שעבר טיפול מוצלח מפתח משענות פנימיות שמאפשרות לו לשקול את התנהלותו ואת תגובותיו למצבי לחץ. הוא משמש באופן הולך וגובר כ"מבוגר אחראי" של עצמו, וככזה הוא נושא ביתר הצלחה באתגרי החיים, שכוללים יחסים מאוזנים ומספקים יותר בעבודה, בזוגיות, במשפחה ובחברה.

שאלות נוספות על הפרעת אישיות גבולית:

• הפרעת אישיות גבולית
• מהם התסמינים בהפרעת אישיות גבולית?
• מהם הגורמים להפרעת אישיות גבולית?
• איך מטפלים בהפרעת אישיות גבולית?
• מאיזה גיל מאבחנים הפרעת אישיות גבולית?

באופן פורמאלי, כל הפרעות האישיות ניתנות לאבחון מגיל 18 בלבד. הסיבה לכך היא שבילדות ובגיל ההתבגרות האישיות עדיין אינה די מגובשת, ולא כדאי להדביק לה תוויות כאלו ואחרות. יתר על כן, התנהגות סוערת במיוחד בגיל ההתבגרות יכולה אמנם להיות מדאיגה ואף מסוכנת, אך היא מתקיימת בשכיחות גבוהה גם באנשים שלא יפתחו הפרעות אישיות.

עם זאת, חשוב גם בגיל ההתבגרות להציע טיפול פסיכולוגי ולעתים תרופתי לבעיות רגשיות והתנהגותיות כגון דיכאון, חרדה, התפרצויות זעם והתנהגויות אימפולסיביות אחרות, הפרעות אכילה, פגיעות עצמיות, מחשבות אובדניות ועוד. בעיות אלו, שאופייניות גם לאנשים בעלי אישיות גבולית, משבשות את החיים במידה שמחייבת התערבות טיפולית.

עוד על הפרעות אישיות :

• מהי הפרעת אישיות גבולית?
• הפרעת אישיות סכיזואידית
• הפרעת אישיות תלותית
• הפרעת אישיות גבולית
• הפרעת אישיות נרקיסיסטית

אנשים עם הפרעת אישיות גבולית יכולים להיעזר בטיפול פסיכולוגי (פסיכותרפיה), לרוב אינטנסיבי ומתמשך. רמת האינטנסיביות ומשך הטיפול תלויים בהערכת המצב ע"י המטופל והמטפל. ישנם אנשים שנזקקים לשלושה עד ארבעה מפגשים בשבוע, וישנם שיכולים להסתפק במפגש או שניים. כמו-כן נשקל בהתאם למצב שילוב של טיפול פסיכולוגי עם טיפול תרופתי.

מטרתו הראשונית של הטיפול הפסיכולוגי הוא לבנות החזקה בסיסית. באישיות גבולית מנגנוני ההחזקה הפנימיים די חלשים, וקשה לסמוך ולהישען עליהם. הטיפול מבקש לחזק את המנגנונים הקיימים באמצעות הקשר הטיפולי (אנו יודעים שמנגנונים כאלו קיימים אך חלשים. אחרת היינו רואים פסיכוזה ולא אישיות גבולית). ככל שההחזקה בטיפול תהיה אמינה ומאפשרת, כך המטופל יוכל להפנים אותה כחלק שלו עצמו, ולפתח גבולות אפקטיביים משלו.

לעתים קרובות, ההחזקה מסתייעת בזמינות של המטפל בין המפגשים. במקרים אלו המטפל מנחה את המטופל, שכאשר הוא מרגיש נסער או חרד, הוא מוזמן לכתוב לו ב-sms, והמטפל יחזור אליו בהקדם האפשרי. הרעיון הוא שהכתיבה והשיח ישמשו תחליף להתנהגות אימפולסיבית וקיצונית. במקום להתפרץ, לפגוע בעצמו או באחרים, להשתכר או לעשות מעשה קיצוני אחר, המטופל מוזמן לדבר עם המטפל.  זמינות זו בפני עצמה עשויה להתברר כמרגיעה, וכתורמת לשימוש במפגשים הטיפוליים.

מדובר, כאמור, בטיפול מתמשך, וכאן טמון אתגר לא פשוט. אנשים עם אישיות גבולית נוטים להגיב לתסכולים בהתנהגות אימפולסיבית. מטופלים עם אישיות גבולית עלולים להגיב באימפולסיביות על כשלים וטעויות של המטפל, ועל תסכולים שנחווים בטיפול עצמו. לפעמים מדובר בהפסקה פתאומית של הטיפול, דווקא כשהמטופל זקוק לו מאוד. המטפל והמטופל נדרשים לכונן חוזה פסיכולוגי שמאפשר להתמודד עם התסכולים בדרכים אחרות. כאשר מצליחים בכך, לרוב זהו צעד מאוד משמעותי של המטופל ושל המסע הטיפולי.

שאלות נוספות על הפרעת אישיות גבולית:

• מהי הפרעת אישיות גבולית?
• מהם התסמינים בהפרעת אישיות גבולית?
• מהם הגורמים להפרעת אישיות גבולית?
• מאיזה גיל מאבחנים הפרעת אישיות גבולית?
• האם אפשר להתגבר על הפרעת אישיות גבולית?

הורים בכלל, והורים לילדים עם צרכים מיוחדים בפרט, מתמודדים עם שני מוקדים בסיסיים של לחצים ועומסים: לחצים חיצוניים ולחצים פנימיים. הלחצים החיצוניים הם כל הלחצים והעומסים ה"אובייקטיביים" שנגזרים מהורות לילד עם צרכים מיוחדים. אלו מתייחסים לא רק לילד, שהטיפול בו דורש כמות עצומה של משאבים פיסיים ומנטאליים, אלא גם לזוגיות ולמשפחה שמושפעת ממצבים קיצוניים אלו. הלחצים הפנימיים הם אלו שמקבלים הרבה פחות תשומת לב. מדובר בכל אותן מחשבות, תחושות ורגשות שההורים מתמודדים עימן. לצד אהבתם ומסירותם המרשימה לילד ולמשפחה, הורים עשויים לחוות מחשבות ורגשות קשים, שמעוררים בהם אשמה ובושה. הורים עשויים באופן מאוד טבעי לחוש שלידת הילד הפגוע עצרה את חייהם והרחיקה אותם מכל מה שאהבו לעשות לפני כן. הם עשויים לחוש שטיפול בילדם גוזל את כוחותיהם ואת החיים מהן נהנות משפחות אחרות. לפעמים מתגנבות מחשבות על כך שעדיף שהילד לא היה נולד. אלו הן מחשבות כל כך קשות, עד שהורים רבים מדחיקים אותן ושומרים עליהן בלא מודע.

לפני זמן מה שמעתי אֵם לילדה מאוד פגועה, מספרת שהיא נסעה במכוניתה והתנגן ברדיו שיר שמאוד אהבה בעבר. היא מצאה עצמה שרה וצוחקת מזיכרון שהשיר העלה בה, ותוך כדי כך עלתה בה מחשבה שזוהי פעם ראשונה מזה שנתיים וחצי שהיא צוחקת. פעם ראשונה שהיא משתחררת מהמחשבות וההתנהלויות הכרוכות בטיפול בילדתה. מחשבה זו טומנת בחובה מחשבה נוספת, ולעתים בלתי נסבלת: לידת הילדה שלי לקחה ממני את הצחוק והשמחה.

טיפול פסיכולוגי עוזר דרך כל הגורמים שזוהו כמשמעותיים בחוסן ובהתמודדות מוצלחת עם לחצי חייהם. זהו מרחב פרטי המוקדש להורה בלבד, ובו הוא יכול להיות עם מחשבותיו ותחושותיו הפרטיות ביותר. אלו שנעים לו לחוש ואלו שמעוררים בו מועקה. טיפול מוצלח בהורים מסייע להתמודדות ההורים. הוא מהווה מקור לתמיכה ולצמיחה ובכך תורם להגברת המסוגלות ותחושת השליטה.

במציאות חיים של הורות מאוד תובענית והתמודדות עם עומסים בלתי נתפסים, הטיפול הפסיכולוגי עשוי להיות אזור נפרד, מצמיח ומאפשר להורה עצמו. באזור זה ההורה משחרר את תפקידו כמטפל ונותן ביטוי לחלקים הילדיים והנזקקים שלו עצמו. זהו מרחב שבו הוא עצמו מטופל.

הורה שמאפשר לעצמו להיות לא רק מטפל אלא גם מטופל, עשוי לעבד באופן מוצלח את תחושותיו ומחשבותיו, לסבול פחות משחיקה, תשישות ופגיעות נפשיות ופיסיות, ולפתח משאבים פנימיים שייטיבו עם חייו הפרטיים, המשפחתיים והזוגיים.

לקריאה נוספת:

• למידע נוסף על הורים לילדים עם צרכים מיוחדים
• טיפול בהורים לילדים אוטיסטים
• טיפול בטיקים

ילדים עם צרכים מיוחדים הם ילדים שיש להם או שהם נמצאים בסיכון מוגבר לבעיות פיסיות, התפתחותיות, התנהגותיות או רגשיות מתמשכות, שדורשות טיפול שמעבר לזה שנדרש בילדים באוכלוסיה הכללית. תחת הגדרה זו נמצאים ילדים עם שיתוק מוחין, אוטיזם כולל תסמונת אספרגר, תסמונת דאון, פיגור קל עד קשה, הפרעות קשב וריכוז וקשיי למידה אחרים, ילדים שנולדו עם תסמונות אלכוהוליזם עוברי ובעלי תסמונות רבות ומגוונות נוספות. בהגדרה זו נכללים גם ילדים שאינם מאובחנים כבעלי לקויות מסוימות, אך הם נולדו או גדלו בתנאים שמציבים אותם בסיכון מוגבר לבעיות התפתחותיות ואחרות.

הורים לילדים עם צרכים מיוחדים מתמודדים עם לחצים שמעל ומעבר לאלו שעימם מתמודדים הורים לילדים בריאים, וכפי שאמרה זאת אחת האימהות: "לגדל את הילד שלי זה כמו לגדל 70 ילדים רגילים". מובן שהורים אלו אינם פטורים מהעומסים והלחצים הרגילים של החזקת בית ומשפחה. לחצים כרוניים אלו מעמידים את ההורים בסיכון גבוה לשחיקה פיסית ונפשית, לדיכאון, חרדה, כאבי גב, מגבלות תנועה ושורה ארוכה של בעיות נוספות. השפעת הלחצים הכרוניים על בריאותם הפיסית והנפשית של ההורים ניכרת בעיקר באימהות, שלרוב נושאות במרבית הנטל של טיפול בילד עם צרכים מיוחדים, אך מוכרת גם בקרב אבות.

לחצים כרוניים של הורים משפיעים לא רק על בריאותם הפיסית והנפשית, אלא גם על איכות הקשר בין ההורים לילדיהם (כולל הילדים הבריאים) ועל יכולתם של ההורים להיענות באופן מספק לצרכי ילדיהם.

להתייעצות ראשונית לחץ כאן

התמודדות הורים לילדים עם צרכים מיוחדים

לפני מספר שנים פורסם מאמר של חוקר קנדי בשם נורולה (Nurullah, 2015) שמבוסס על ראיונות עומק עם הורים לילדים עם צרכים מיוחדים. הראיונות הובילו לאבחון חמישה היבטים בהתמודדות ההורים עם דרישות החיים:

1. תערובת של הנאה וצער – ההורות לילד עם צרכים מיוחדים נחווית כמסע חיים, שבו מעורבים רגשות קשים ומפעימים. ההורים מתארים עליות ומורדות, לעתים במטפורה של רכבת הרים. יחד עם הצער ושברון הלב, הם מדברים על חוויות מתגמלות ועל בניית השקפות חיים חיוביות בעקבות חוויות גידול ילדם. חלק מההורים סיפרו שהילד לימד אותם להיות אנשים סובלניים, הומאניים ונדיבים ושהם חווים צמיחה הדדית עם הילד, שמתפתח כשותף פעיל בהתמודדות עם קשייו ועל התפעלותם מהמוטיבציות והאישיות של ילדם. זאת לצד ולא במקום רגשות מכאיבים, של צער, אובדן, תשישות, וכן רגשות קשים (מודעים או בלתי מודעים) כלפי הילד.
2. תשישות פיסית ומנטאלית – נובעת מהעומסים היומיומיים האדירים שכרוכים בגידול הילד. עומסים כלכליים, טיפולים רפואיים מיוחדים שתובעים משאבי זמן, נפש וכסף, התמודדות עם מוסדות מוניציפאליים, ממשלתיים ואחרים, והתמודדות בלתי פוסקת עם אתגרי וקשיי הילד, מובילים לעתים קרובות לתשישות נפשית ופיסית. הורים רבים מדווחים על כך שהם מגיעים אל סוף היום באפיסת כוחות, ללא נשימה וללא רזרבות לעניינים משלהם.
3. עיסוק בענייני המשפחה – כולל שינוי בסגנון ההורות, כך שיתאים לילד עם צרכים מיוחדים. הורים לילד עם צרכים מיוחדים מוצאים עצמם משקיעים בילד זה על חשבון השקעה בעצמי ובזוגיות ועל חשבון הילדים האחרים במשפחה. בקרב הורים לילד עם צרכים מיוחדים, שיעור גירושין גבוה ביחס לאוכלוסיה הכללית, וכן תחושה של חוסר ביחסים רגילים בין אחים.
4. סטיגמה וביקורת חברתית – הורים לילדים עם צרכים מיוחדים לעתים קרובות סובלים מבידוד חברתי שבחלקו נובע מהשקעת כל המשאבים בטיפול בילד. בנוסף, הם מספרים על חשיפה חוזרת ונשנית לביקורת מהסביבה. הביקורת נשמעת מכיוונים והקשרים רבים. למשל, אנשים שמאשימים את ההורים בכך שהילד התפתח לאוטיזם או פיגור ("זה בטח משהו שבא מההורים"), שמבקרים את ההורים על התנהגותם עם הילד ("למה הם באים עם ילד בן 5 למסיבה של מבוגרים?"; "אולי תשלטי על הצרחות של הבן שלך?"), אנשי מקצוע שמבקרים את התנהלות ההורים מול מוסדות החינוך, המדינה והרפואה ("האמא הזו היסטרית") ועוד. ביקורות כאלו ואחרות דוחפות הורים רבים להסתגרות, להימנעות מיציאה עם הילד למקומות ציבוריים ולפעמים גם להימנעות מחברתם של הורים לילדים רגילים.
5. תקווה בתוך ייאוש – הורים רבים למדו לפתח ציפיות ריאליות לגבי עתיד הילד, אך הם עסוקים בשאלות לגבי העתיד: מה יהיה? האם הילד יוכל להיות בוגר עצמאי? האם יוכל לעבוד? לקשור קשרים חברתיים? האם הקהילה תדאג לו? הם מקווים לעתיד טוב יותר עבור ילדם. הם מקווים שבבגרותו יהיה לילד יותר קל. שתהיה לו מסגרת חיים מוגנת ותומכת. ישנם הורים שחשים שהם חייבים להמשיך לחיות כל עוד ילדם חי, כי אף אחד אחר לא מכיר אותו כמותם. תקוות ודאגות בנוגע לעתיד שזורות באופן בלתי נמנע במחשבותיהם של ההורים.

תגובות הורים לאבחון ילד עם צרכים מיוחדים

מחקרים רבים בדקו האם ישנם מאפיינים שכיחים של תגובות הורים לאבחון ילדם כמי שסובל ממגבלות שכליות, התפתחותיות, או בריאותיות. תוצאותיהם של מחקרים אלו הובילו לאבחון שלושה שלבים אופייניים:

1. בשלב ראשון – הלם, הכחשה ודיכאון. לפעמים שלב זה מגיע לאחר תקופה לא קצרה שבה ההורים הרגישו שמשהו לא בסדר, ונעו בין ידיעה להכחשה, או נתלו בתקוות שהבעיות יחלפו, שיימצא פתרון, שיתברר שמה שהם מרגישים אינו נכון. כשמגיעה האבחנה, הם עלולים להיות מבועתים ולחוש שהשמיים נופלים עליהם. תגובות ההורים בשלב זה מושפעות במידה רבה באופן בו אנשי המקצוע חושפים בפניהם את העובדות והאפשרויות ובמשאבים ראשוניים שלהם לניהול לחץ וחרדה.
2. בשלב שני – אשמה, כעס ובושה. בשלב זה הורים עשויים לשאול את עצמם "למה זה קרה לי"; "למה זה מגיע לי" "למה אני צריך להתמודד עם כל זה"; "למה לא יכולים להיות לי חיים נורמאליים וילדים נורמאליים" ועוד. חלקם מתביישים בבעיות של ילדם ומסתגרים בפני הסביבה, ויש שמסתגרים מפני שילדים בריאים של אחרים מעוררים בהם קינאה.
3. בשלב שלישי – מיקוח, קבלה והסתגלות הדרגתית לאתגרי וקשיי החיים.

יצויין כי מדובר בשלבים אופייניים אך לא הכרחיים. יתר על כן, למרות המונח "שלבים", לא מדובר בסיום של שלב אחד ומעבר לשני ולשלישי, אלא בתנועה מתמשכת הלוך ושוב בין עמדות ורגשות שעולים בשלבים השונים. כך, העובדה כי הורה "נמצא בשלב השני" אין פירושה שהוא נטש את הראשון או מתעלם מהשלישי, אלא שהוא חווה באופן דומיננטי יותר את הרגשות שמתלווים לאותו שלב. כמו-כן יודגש כי משך הזמן ואופן ביטוייהם של השלבים הללו שונה מאדם לאדם. הקצב ו\או אופי ההסתגלות של אחד ההורים מאוד שונה מזה של השני. למשל, הורה אחד מצוי בהכחשה בזמן שהשני הסתגל למציאות ומתאים עצמו לדרישות המצב. במקרים אלו ההורים מתמודדים לא רק עם התסכול או הסערה הפרטית, אלא גם עם אתגר זוגי לא פשוט.

תיאור זה של תגובות ההורים מתייחס בעיקר לשבועות, לחודשים ולפעמים גם לשנים הראשונות שלאחר האבחון. במוקדם או במאוחר, יגיע שלב ההתמודדות המתמשכת. זו שכרוכה בלחצים יומיומיים שהם בו זמנית שגרתיים ובלתי שגרתיים. שגרתיים מעצם התמשכותם, ובלתי שגרתיים מכיוון שהם כה ייחודיים, דינאמיים ועוצמתיים.

מה עוזר להורים לילדים עם צרכים מיוחדים?

עמידות בקרב הורים לילדים עם צרכים מיוחדים

כפי שראינו קודם, הורים לילדים עם צרכים מיוחדים מוטרדים מעומסים כבדים ביותר. לחצים אלו לרוב מתוארים כבעלי השפעות שליליות על חיי הילד וההורים. ואולם, ישנם הורים (לא מעטים) שמתנסים בשינויי חיים חיוביים בתוך תהליך ההתמודדות עם ילד בעל צרכים מיוחדים. תופעה זו מובילה חוקרים ומטפלים לנסח שאלה מעניינת: מה מבחין בין הורים שמתקשים להסתגל ולתפקד לבין הורים שמפגינים הסתגלות טובה מאוד לתנאים הקשים הללו?  התשובה לשאלה זו נוגעת למושג מאוד נחקר בשם חוסן (ובאנגלית: resilience). הטענה המרכזית היא שישנם גורמי פגיעות, שמקשים על ההסתגלות וההתנהלות בתנאי דחק, וישנם גורמי חוסן שמקדמים הסתגלות טובה לתנאים אלו.

להתייעצות ראשונית לחץ כאן

חוסן הוא מאפיין של אנשים שמפגינים הסתגלות חיובית למרות חוויות קשות מאוד ואף טראומטיות. גורמי חוסן הם כל אותם גורמים שמסייעים להתמודדות מוצלחת עם הלחצים, ואשר מרככים את השפעותיהם השליליות. הבנת הגורמים הללו יכולה לסייע להורים ולמטפלים, ולכן חשוב להכירם. החוקרים האמריקאים פיר והילמן (Peer & Hilman, 2014), הציגו סקירה מעניינת ומקיפה של גורמי חוסן שמקדמים התמודדות טובה של הורים לילדים פגועים. המחקר שלהם מצטרף לשורה של מחקרים שאבחנו את הגורמים הבאים:

1. סגנון התמודדות – מחקרים על התמודדות עם לחץ מבחינים בין שני סגנונות מרכזיים של התמודדות: התמודדות ממוקדת בעיה והתמודדות ממוקדת רגש. התמודדות ממוקדת בעיה עוסקת בעיקר בתוכניות ומטרות שמשנות את מאפייני המצב ומסייעות להפחתת לחץ עתידי. למשל ריכוז מידע רלוונטי, גיוס עזרה מבני משפחה, בחירת מסגרת חינוכית מתאימה, חלוקת תפקידים בין ההורים ועוד.  התמודדות ממוקדת רגש עוסקת בעיקר בהפחתת רגשות קשים בהווה. למשל, שיתוף חברים קרובים בקשיים, עישון גראס, יוגה ועוד. כל אחד מסגנונות ההתמודדות יכול לסייע בנסיבות מסוימות, אך מרבית המחקרים מצאו שהתמודדות ממוקדת בעיה נקשרת יותר לחוסן ולהסתגלות טובה ללחצי ההורות לילד עם צרכים מיוחדים.
2. אופטימיות – אופטימיזם הוא נטייה (בחלקה אישיותית) לצפות לתוצאות טובות בעת התמודדות עם קשיים. אופטימיות אינה התמקדות בטוב בלבד, ואינה התעלמות מקשיים ומרגשות קשים, אלא היא אמונה ושאיפה לאפשרויות טובות. אופטימיות נקשרת לרגשות חיוביים ולמוטיבציה לעשייה שמקדמת תוצאות רצויות. אופטימיות משפיעה על חוסן של הורים בשתי צורות עיקריות: (1) דרך רגשות חיוביים כגון שמחה, הנאה, עניין ואהבה. רגשות אלו מסייעים להרחבת החשיבה ואפשרויות הפעולה (כלומר לחשיבה יצירתית), ולהרחבת משאבים אישיים וחברתיים להתמודדות (2) דרך השפעה על רגשותיו והתנהגויותיו של ילדיהם. אופטימיות של הורים מסייעת לילדיהם (הבריאים והמוגבלים) לפתח תפיסות חיוביות ורגשות חיוביים, ודרך כך היא משפיעה על התנהלות הילדים ועל כושר הסתגלותם.
3. תמיכה חברתית – נגישות ותמיכה מצד חברים ובני משפחה מהווים גורם מאוד משמעותי בהתמודדות אפקטיבית עם גידול ילד עם מוגבלויות. תמיכה חברתית מתבטאת בנגישות לשיחות ופריקת מתחים, לעצה, לעזרה מעשית ולטיפוח קשרים חברתיים ומשפחתיים. בכמה מחקרים נמצא שתמיכה חברתית קשורה להפחתת לחץ הורי יותר מאשר חומרת הבעיה ממנה הילד סובל. ובמלים אחרות: כאשר יש תמיכה נגישה, אפשר להתמודד בצורה טובה גם עם לקויות מאוד קשות. תמיכה חברתית מסייעת לא רק בגידול הילד אלא גם בשמירה וטיפוח של היחסים בין ההורים וביכולתם של ההורים לטפח חיי עבודה. חשוב ביותר עבור הורים לילדים עם מוגבלויות לפתח קשרים טובים ויציבים הן עם קבוצות פורמאליות (של אנשי מקצוע וקבוצות תמיכה וירטואליות או פיסיות) ולא פורמאליות (חברים ובני משפחה).
4. תחושת שליטה – מדובר בתחושה של שליטה בחיים. אדם תופס את עצמו כבעל שליטה בחייו ככל שהוא מצליח להשפיע ומאמין שהוא יכול להשפיע על אורח חייו, על מצבו הפיסי והנפשי ועל אירועים ותוצאות. שליטה נתפסת מהווה גורם מכריע בהתמודדות אפקטיבית של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, ובקרב אימהות השפעתה חזקה במיוחד. תחושת השליטה מושפעת משני כוחות מרכזיים: (1) תפיסות בסיסיות לגבי העצמי, העולם, לגבי אחרים ולגבי יחסים. אדם בעל הערכה עצמית חיובית ותפיסות עולם של אמון וסקרנות, נוטה לחוות יותר שליטה בחייו, ביחס לאדם שאינו סומך על עצמו ואינו נותן אמון בזולתו. (2) מידע רלוונטי. ככל שהורים לילדים עם צרכים מיוחדים משכילים לדעת ולהבין את הבעיות עימן הילד מתמודד, את אפשרויות הטיפול והעזרה, ואת ההתפתחויות האפשריות לעתיד, כך הם יכולים להשיג שליטה טובה יותר בחייהם. עידן האינטרנט מנגיש שפע של מידע על כל בעיה, ומאפשר להורים לאסוף מידע בקלות ובמהירות. ואולם, שפע מידע עשוי גם לבלבל ולהציף, ואחד האתגרים החשובים הוא לנווט באופן מוצלח בעולם המידע הנגיש ולהסתייע במה שרלוונטי במיוחד.

ישנם הורים שמפתחים את הגורמים הללו באופן טבעי וספונטאני, כמעט ללא צורך בעזרה והכוונה, ושחשים שהם מסתדרים היטב עם לחצי גידולו של ילד עם צרכים מיוחדים. הורים אחרים יכולים להיעזר בייעוץ, ליווי ועזרה מקצועית, ובמיוחד בטיפול פסיכולוגי.

הדרכת הורים לילדים עם צרכים מיוחדים

חשוב להבחין בין טיפול בהורים לילדים עם צרכים מיוחדים (על כך קראו בלחיצה כאן) לבין הדרכת הורים לילדים עם צרכים מיוחדים. ההבדל הבסיסי הוא שהטיפול בהורים שם את ההורה במרכז. טיפול אינו מחייב שהמטפל יתמחה בצרכים המיוחדים של הילד, אלא שתהיה לו היכרות ורגישות עם התמודדויות ההורים. הטיפול, מטבעו, לא יתמקד רק בהורות לילד המיוחד, אלא בהורה כאדם שהיו לו חיים לפני הילד ואשר גם כיום יש בתוכו עולם שאינו נוגע רק להתמודדות אתגרי ההורות. לעומת זאת הדרכת הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, שמה את הילד/ים במרכז. חשוב שהדרכה כזו תינתן ע"י אדם שיש לו ידע והיכרות עם הצרכים המיוחדים לילד. אין זה אומר שהדיבור בחדר יתמקד רק בהתנהלות ההורה עם ילדיו, אך הדגש יינתן לאתגרים המיוחדים לילד, לגיבוש גישות ותפיסות בנוגע לאופן ההתנהלות עם הילד, ולפעמים גם לכלים שיכולים לסייע בקשר בין ההורה לילד.

הורים לילדים עם צרכים מיוחדים בזמן הקורונה

סעיף זה נכתב בינואר 2021, כמעט שנה לאחר שהקורונה נכנסה לחיינו, וכולי תקווה שאפשר יהיה למחוק אותו בעתיד הקרוב. ואולם, יתכן ש"משבר הקורונה" יהפוך עם הזמן ל"שגרת קורונה" ושנדע עוד סגרים, בידודים, ריחוק חברתי ושאר סממני התקופה.

שנת הקורונה, על תהפוכותיה, הטילה עומס כבד במיוחד על הורים לילדים עם צרכים מיוחדים. ראשית – אי הוודאות שמתלווה כמעט לכל סגר: האם הפעם מוסדות החינוך המיוחד יוחרגו או לא. לא מדובר בחשש הרגיל של הורים מכך ששוב יצטרכו להישאר עם ילדיהם בבית, אלא לפעמים באימה מפני אובדן המסגרת היחידה שמאפשרת להורים לנשום ולחדש כוחות.

כבדה מכך השגרה שקשה לתארה כשגרה, של בידודים רבים שנכפים על משפחות לילדים עם צרכים מיוחדים. הבידודים התכופים נכפים כאשר התסמונות של הילד מעמידות אותו בסיכון יתר או כאשר אדם אחר מהמשפחה סובל ממחלה שמעמידה אותו בסיכון יתר לסיבוכי קורונה.

ואולם, רוב הבידודים מקורם במוסדות החינוך עצמם. כאשר אחד הילדים או חברי הצוות מתגלה כחיובי לקורונה, לרוב כל הקבוצה נשלחת מהיום למחר לבידוד. עניין זה אינו מיוחד לילדים עם צרכים מיוחדים, אך הוא מקשה במיוחד עליהם ועל הוריהם, ולעתים מכביד עד כדי איום על יכולתה של המשפחה לשמור על איזון שהושג בעמל רב.
הבידודים נעשים קשים ככל שהילד, מתוך אופיו המיוחד, קשה להחזקה, וככל שהוא זקוק לשגרה יציבה. ילדים על הרצף האוטיסטי זקוקים יותר מכל לשגרה ולמוּכָּר, וכך גם ילדים שסובלים מחרדות שמקורן אינו ברצף האוטיסטי. ההורים מתמודדים הן עם החרדות שמתעוררות בילד בעקבות הפרת השגרה והן עם האתגר של החזקת ילד עם צרכים מיוחדים בבית. חשוב להבין שבמקרים בהם צרכי הילד מאוד תובעניים (למשל ילד שאינו שולט בהתנהגותו וזקוק להשגחה מתמדת), יום בבית עלול להוות קושי שאינו פרופורציונאלי לכל מה שהורה לילדים בריאים יכול לדמיין.

נוסיף על כך קושי מובנה בזמני קורונה, של ירידה בנגישות עזרה של סבים וסבתות, דודים ודודות, ואנשים אחרים שבשגרה הקודמת אפשר היה לגייס. התוצאות יכולות להיות קושי הולך וגובר, שמוביל למצוקה נפשית משמעותית. לכן, חשוב במיוחד להיעזר בכל מי שאפשר, ולא לוותר בימים אלו על מקורות תמיכה מקצועיים ובלתי מקצועיים. על חברות, על טיפול אישי או זוגי במידת הצורך, על הנאות קטנות, ישנות וחדשות, ובעיקר על שיתוף, שיתוף ושיתוף של מי שאתם סומכים עליו שיכול להטות אוזן, להבין ולתמוך.

• איך טיפול פסיכולוגי עוזר להורים לילדים עם צרכים מיוחדים?
• טיפול בהורים לילדים אוטיסטים

דרך דיבור בשניים והתבוננות משותפת על מה שקורה. הסימפטום הגופני הוא דרך לא מילולית לביטוי מצוקה נפשית. הוא מתקיים ואף גובר ככל שהמצוקה הנפשית נותרת חבויה ובלתי נגישה. מדובר בדרך מאוד ראשונית להכריז על בעיה, שמוכרת לכולנו מינקות. כתינוקות, לא יכולנו להשתמש בשפה מילולית, וביטאנו את עצמנו בעיקר דרך הגוף. בגיל בוגר, השפה אמנם מאפשרת לנו לומר מה מציק, אך כולנו עדיין עושים זאת באופן מאוד מוגבל. למה? משתי סיבות עיקריות:

1. אנחנו לא תמיד יודעים מה באמת מציק. העולם הפנימי נגיש לנו רק בחלקו. רוב הדרמות הנפשיות מתרחשות מתחת לפני הקרקע, והידיעה עליהן מוגבלת. גם כשאנחנו חושבים שמשהו מסוים מאוד מציק לנו, יתכן שמדובר במסווה לעניין אחר, עמוק בהרבה. למשל, אישה שרותחת על כך שבעלה משאיר בכיור כלים מלוכלכים. האמנם זה מה שמציק לה? האם הכעס על בעלה אינו נוגע לתסכולים עמוקים יותר שקשה להכיר בקיומם ולא כל שכן לדבר עליהם?
2. גם כשאנחנו יודעים מה באמת מציק, לא תמיד אנחנו יכולים לדבר על כך עם האנשים הקרובים לנו. בדוגמה הקודמת, גם אם אותה אישה יודעת מה חסר לה בנישואיה, בחיי משפחתה או בעבודתה, אולי קשה לה לחשוף את תחושותיה ולדבר עליהן עם הקרובים לה.

משני הגורמים לעיל מובילים לכך שמצוקות נפשיות יכולות להתפתח כגידול ממאיר שאינו מאובחן ואינו מטופל, ואשר מכלה בהדרגה את כוחות הגוף והנפש, תוך הוצאת סימפטומים מטרידים.

טיפול פסיכולוגי מתבסס על יצירת מרחב משותף בין המטפל למטופל, שמתקיימים בו יחסים קרובים ומאוד ייחודיים. בתוך מרחב זה שניהם משתמשים בשיח שמטרתו להנגיש אזורים נפשיים וע"י כך לצמצם את הלחצים ואת הסימפטומים שמבטאים אותם.

• למאמר על סימפטומים של לחץ נפשי 
• למאמר על סומטיזציה
• למאמר על כאבים פסיכוסומטיים

לא…. וכן.

לא, כי קיומו של סימפטום מסוים לא מצביע על הגורם ללחץ. הוא רק מודיע שיש מצוקה נפשית. אפשר לדמות זאת לחום. כשיש חום, אנחנו יודעים שמשהו השתבש, אך אין לנו מושג מהו הדבר שהשתבש. וכשמישהו משתמש באופן מוגזם באלכוהול או סמים אנחנו מבינים שהוא מנסה לטשטש חוויה פנימית בלתי נסבלת, אך איננו יודעים מהי אותה חוויה.

ולמרות זאת בטיפול נפשי אנחנו מאוד מתעניינים בסימפטומים. למה? כי לעתים קרובות הסימפטום מסמל משהו בעל משמעות. למשל, כאב עיניים יכול להיקשר למשהו שהמטופל מבקש לא לראות; התקף חרדה שמתרחש במקום מסוים או בעיתוי מסוים יכול להיקשר לזיכרונות או אסוציאציות הנקשרות לאותו מקום או לעיתוי. כאב ראש עשוי להתייחס למחשבות מכאיבות, וכו'. ההקשר אינו אחד לאחד ובשום אופן אינו אוניברסאלי. הוא מאוד ייחודי ואינדיבידואלי. לכן, אותו סימפטום עשוי להצביע על משאלות, חרדות ומצוקות שונות לגמרי בכל אדם.

מסיבה זו, במהלך טיפול פסיכולוגי לרוב נשאל מתי התחילו הסימפטומים, מה קרה בסמוך לכך, אלו אסוציאציות נקשרות אליהם, מה הם עשויים לסמל ובאלו נסיבות הם באים לידי ביטוי. תשובות לשאלות אלו יכולות להציע כיוון לעבודה שבמידה ותהיה מוצלחת, היא תתבטא בהיחלשות ואף היעלמות של הסימפטומים.

• למאמר על סימפטומים של לחץ נפשי 
• למאמר על סומטיזציה
• למאמר על כאבים פסיכוסומטיים

כי הלחץ משפיע על מערכות רבות ויוצר בהן שיבושים נרחבים. לחץ ממושך משפיע על תפקוד המערכת החיסונית ועל מינון הורמונים שונים, ואלו מתבטאים בדרכים מגוונות. לכן, מקומם של טיקים, של כאבים ושל מיחושים גופניים יכול להשתנות לאורך תקופות ואפילו באותו היום. כך גם סימפטומים התנהגותיים. לעתים קרובות מופיעים כמה סימפטומים במקביל או ברצף. למשל, מיגרנות והפרעות בעיכול, או אכילת יתר והתקפי זעם.

כדי להבין זאת, נוכל להתבונן בתופעות מוכָּרות אחרות: ילד שמנסה לקרוא לעזרה בעשרות דרכים שונות: הרטבת לילה, כאבי בטן, בכי תכוף ועוד. או אישה שמודיעה לבעלה בדרכים רבות שהיא כועסת עליו. היא שותקת, מזעיפה פנים, נמנעת מקירבה גופנית, מתפרצת ועוד. בדוגמאות אלו, הילד והאישה מרגישים שדרושים סימנים רבים כדי להעביר מסר עוצמתי שדורש התייחסות.

הסימפטומים ללחץ נפשי מתנהגים כמו הילד או האישה שתיארנו. הם מנסים להעביר מסר עוצמתי שדורש התייחסות. הצרה היא שהמסר לא ישיר ולא ברור. קשה לפענח אותו, וקל לתת לו פרשנויות מעוותות.

לכן, הדרך להפחתת סימפטומים של לחץ אינה במרשמים התנהגותיים כאלו ואחרים, ולרוב גם לא במרשמים תרופתיים אלא בבירור אמיתי של מקורות הלחץ והתייחסות רגישה וישירה אליהם.

• למאמר על סימפטומים של לחץ נפשי 
• למאמר על סומטיזציה
• למאמר על כאבים פסיכוסומטיים