ראשית לא להתבודד. לצאת, לשוחח עם חברים, להשתתף בפעילויות שאת
ם אוהבים. אם אתם מרגישים שנכון לכם – לחזור ולהכיר בני זוג פוטנציאליים. היכרות חדשה פועלת לעתים כמו תרופת פלא, גם אם היא אינה מבשילה לכדי קשר חדש.
שנית, אם המצוקה מתמשכת, ובמיוחד אם מתפתחים סימנים לדיכאון, חרדה, בדידות או תחושת ריקנות, כדאי להיעזר בטיפול פסיכולוגי. טיפול מומלץ גם אם אתם מבקשים לנצל את הצומת הזו בחייכם, להנעת תהליך של התפתחות וליצירת הזדמנות לקשרים זוגיים בשלים בעתיד.
כן, אך לרוב לא בסמוך לסיום הקשר. בתקופה שלאחר סיום הקשר כל צד צריך להקדיש את תשומת ליבו לעצמו ולבנייה מחודשת של חיים נפרדים. בתקופה זו לעתים קרובות צד אחד באופן בולט פגיע יותר מהאחר, ובשני הצדדים ישנם רגשות טעונים ומחשבות שכדאי לעבד. רצון להישאר ידידים נובע לעתים קרובות מרגשי אשמה ומקושי לשאת במלוא משמעות הפרידה, והוא מבטא את המשאלה להיפרד מבלי לאבד.
בתקופה הסמוכה לסיום הקשר, שמירת קשר ידידותי עלולה לתחזק
את הכחשת הפרידה ולהקשות על תהליכי ההתאוששות. לעומת זאת ממרחק של זמן, אנשים רבים מצליחים ליצור קשר חברי מיטיב ומשמעותי עם בני זוג קודמים. ככל שהרגשות פחות טעונים, ובמיוחד אם כל אחד בנה קשרים זוגיים חדשים, שמירת קשר ידידותי יכולה להיות דרך מוצלחת להכרת תודה ולביטוי של אכפתיות, הערכה וחיבה הדדית.
כולנו נחשפנו לסיפורים על בני זוג שנפרדו וחזרו. סיפורים אלו עשויים לעורר תקווה בקרב כל מי שכָּמֵה להשבת הקשר הזוגי. במציאות, סיפורים כאלו הרבה יותר נדירים מאשר בספרות ובקולנוע. בדר"כ לפחות אחד מבני עקבי בדעתו ואינו רוצה לחזור לקשר. במקרה כזה אפשר לכאוב את המצב ולהתאבל על אובדן הקשר, אך אין טעם בניסיונות חוזרי
ם ונשנים להשבת בן או בת הזוג. ניסיונות אלו מבטאים הכחשה של הפרידה יותר מאשר סיכוי אמיתי להחזרת המצב לקדמותו. יתר על כן, השבת בן או בת זוג באמצעות הפעלת לחץ רגשי לא תיטיב עם אף אחד מהצדדים. מי רוצה להיות בקשר שמתקיים מכוחם של רחמים או של כניעה ללחץ? מי רוצה לקיים קשר שאין בו בחירה פנימית אוטונומית?
אם יש רצון עז לחזור לזוגיות, כדאי לבדוק מה מניע אותו. האם עלבון הנטישה? בדידות? חרדות? ייאוש? האם מחשבה על כך שלא יכול להיות קשר אחר טוב? עד כמה מדובר במחשבות מציאותיות או דמיוניות, וכמה הן מחוברות לראייה מורכבת של הקשר שהיה, של הפרטנר ושל העצמי? ככל שהתשובות מובילות לעולם הפנטזיה ולמשאלות שאינן מעוגנות במציאות, כך כדאי להפנות את המבט ממיקוד בפרטנר לטיפול ושיקום עצמי.
לא. לפעמים אנשים מגיבים באופן קשה מאוד לסיומו של קשר בעייתי, לא בריא ואפילו כזה שלא אופיין באהבה ובקירבה רבה. יש לכך כמה הסברים. הנה כמה מהם:
ו בת זוג שעדיין מחזיקים עבורנו משאלה לתיקון ופיצוי. לעומת זאת קל יותר להיפרד מזוגיות שנחוותה כטובה, מהנה ומכבדת, ואשר תרמה לביטחון ולדימוי העצמי.מאפיינים אלו ואחרים מסבירים מדוע לעתים קרובות נראה שברון לב, דיכאון או בעיות נפשיות אחרות לאחר סיום קשר, גם אם הסיום הוא מרצון, וגם אם שני הצדדים מכירים בפרידה כחיונית או אף הכרחית.
בעיקר בהקשבה ותמיכה. כדאי להיזהר ממתן עזרה שמאפשרת לחבר להשבית את תפקודיו המשפחתיים או החברתיים. כמו-כן כדאי להימנע מהפעלת לחץ "לצאת מזה
". לפעמים משבר של חבר או חברה מאיים עלינו במידה כזו, שנעשה לנו דחוף "להחזירו למוטב" ולדעת שהכל בסדר. לחץ כזה לא ייטיב עם החבר, אלא רק יוביל אותו להתרחקות פיסית ו/או נפשית, או להתחזות למי שהתאושש מהמשבר.
חברים יכולים לסייע כאמור בהקשבה ולפעמים בעצה. אפשר להמליץ לפנות לייעוץ או לטיפול פסיכולוגי ולהציע פעילות גופנית או חברתית. העיקר הוא להישאר בקשר ולהביע תמיכה ללא לחץ וללא בהלה.
לקריאה נוספת
לא. רוב האנשים אינם עוברים משבר באמצע החיים. שיעור גבוה של שינויים בקריירה או במצב המשפחתי בגיל זה אינם מעידים בהכרח על משבר. למשל, גירושים בגילאי ה-40 וה-50 הם שכיחים למדי, אך לא תמיד נובעים ממשבר אישי. לפעמים הם תוצאה של הבשלה הדרגתית לאורך החיים, ושל מצב משפחתי או חברתי שמאפשר לבצעם.
עם זאת, המונח "משבר אמצע החיים" הוטבע בשפה שלא במק
רה, ועלייתו נקשרת לשילוב של מספר גורמים: הכרה שמתגבשת בגיל זה בסופיות החיים ובזמן המוגבל שנותר, שינויים במראה הגוף והפָּנים ובבריאות, אובדן חברים או בני משפחה שנפטרו, שינויים בתפקידים משפחתיים ותעסוקתיים, חשיפה למהפכות אישיות שעשו אנשים אחרים, עלייה בשעות הפנאי ואפשרויות חברתיות וכלכליות לבצע שינויים משמעותיים (למשל, עצמאות כלכלית של נשים שמאפשרת להן לשקול גירושים).
משבר אמצע החיים הוא כנראה "המצאה" מודרנית, שנולדה ממפגש בין תרבות שמעודדת חיפוש אחר אושר ומשמעות בחיים לבין אפשרויות שנפתחו עם העלייה הדרמטית בתוחלת החיים ובאפשרויות הבחירה האישית.
לעתים קרובות, אנשים אינם מודעים לכך שהם עוברים משבר אישי, אלא רק כשהם שרויים עמוק בתוך המשבר או בהתבוננות בדיעבד לאחר שהמשבר חלף. קורה שהסביבה הקרובה מבחינה שמשהו קורה, אך האדם עצמו אינו מודע לכך.
הנה כמה סימנים שכיחים למשבר נפשי. בכל מצב משברי יכולים להופיע חלק מהתסמינים, והם מסמנים משבר רק אם חלו בהם שינויים משמעותיים ביחס לעבר:
שינויים אלו אינם רגעיים, ואינם מתרחשים בסמוך להופעת ווסת, לשינוי אקלים או לתופעות חולפות אחרות. השינויים שצוינו אינם מעידים בהכרח על משבר אישי, והם יכולים לנבוע מבעיות בריאותיות. לכן, בכל מקרה של ספק כדאי לשלול תחילה הסברים אורגניים.
קלפטומניה היא הפרעה נפשית, שמאופיינת בדחף בלתי נשלט לגנוב חפצים חסרי משמעות. הגניבה אינה נעשית מתוך צורך במוצר שנגנב והיא אינה משמשת להשגת רווח חומרי כלשהו. היא נעשית מתוך דחף שאינו בר כיבוש. מרבית הגניבות הן מחנויות, אך גם מחברים, בני משפחה ומקומות עבודה.
אנשים שסובלים מקלפטומניה מודעים להתנהגותם ומתביישים בה. התנהגותם זרה לערכיהם ואינה רצויה בעיניהם, ובכל זאת הם אינם מצליחים להיפטר ממנה. הפרעה זו נמשכת שנים רבות והיא מתחילה לרוב בגיל ההתבגרות או בבגרות המוקדמת. היא שכיחה בנשים פי שלוש מאשר בגברים ושיעורה באוכלוסיה נאמד ב-0.6%.
ה-DSM, שהוא המילון הפסיכיאטרי האמריקאי, מגדיר את הקריטריונים הבאים לקלפטומניה:
גורמים לקלפטומניה
כמו כל בעיה נפשית, גם הפרעה זו ניזונה משילוב בין גורמים ביולוגיים ופסיכולוגיים.
הגורמים הביולוגיים כוללים הפרעות עצביות שמקורן בנטיות גנטיות, במחלות ובפגיעות ראש, וחלקם משפיעים על הפרעות נפשיות נוספות, בעיקר ממשפחות הפרעות מצב הרוח וחרדה.
הגורמים הפסיכולוגיים נחקרו בעיקר מתוך הגישה הפסיכואנליטית שקושרת את ההפרעה לטראומות ילדות. לפי גישה זו, הגניבה עשויה לייצג לקיחה מחדש של משהו שאבד בילדות. לפעמים האובדן נקשר להתעללות והזנחה בילדות, ולפעמים לזעזועים טבעיים שהפרט לא התגבר עליהם. הקישור לאובדנים בינקות מתבקש כאשר חושבים על כך שגניבה מתייחסת להתנהגות של תינוקות: תינוקות אכן לוקחים מה שהם רוצים מתי שהם רוצים, והם פטורים מעכבות מוסריות וצווים תרבותיים שמהווים תנאי לחיים חברתיים.
בהמשך להבנת הקלפטומניה כהפרעה בהתפתחות מילדות לבגרות, ישנן עדויות לכך שקלפטומניה מתפתחת באנשים שאינם נהנים מחיי מין בשלים ומספקים. עבור אנשים אלו, גניבות מעניקות סוג של סיפוק מיני, תחושת עוצמה וחיוּת שקשה לוותר עליה. ישנם דיווחים על חוויות של אורגזמה או חוויות שמתקרבות לאורגזמה בעת הגניבה עצמה.
בנוסף, הגישה הפסיכואנליטית רואה בקלפטומניה תגובה לדימוי עצמי נמוך ורגשי נחיתות פיסית וחברתית. בראייה זו, אנשים שסובלים מקלפטומניה נאבקים בתחושות הנחיתות באמצעות גניבה, שהיא אקט של עליונות, כוח ושליטה.
טיפול בקלפטומניה
מרבית האנשים שסובלים מקלפטומניה מתביישים בהתנהגותם ומסתירים אותה, ולכן הם אינם פונים מ
רצונם החופשי לטיפול בבעיה. הסירוב להודות בבעיה מסביר מדוע ברוב המקרים ההפרעה נמשכת שנים ארוכות (בין 12 ל-29 שנים) ללא כל טיפול. הפנייה לטיפול מתרחשת לרוב לאחר הסתבכות עם מערכת החוק ובהפניית בית המשפט. פנייה יזומה ורצונית לטיפול נעשית רק לצורך טיפול בהפרעות אחרות שמתקיימות בו-זמנית, שהבולטות ביניהן הן דיכאון, הפרעה דו-קוטבית, הפרעות חרדה, הפרעות אכילה, הפרעת סומטיזציה, תלות בסמים ו/או אלכוהול והפרעה אובססיבית-קומפולסיבית.
הטיפול האפקטיבי ביותר לסובלים מקלפטומניה משלב בין תרופות לשיחות.
הטיפול התרופתי לרוב מתבצע באמצעות תרופות נוגדות דיכאון וחרדה (ממשפחת SSRI) ומייצבי מצב-רוח, ולאחרונה גם בתרופות המתערבות במעגלי התגמול במוח ומשמשות לטיפול בהתמכרויות.
הטיפול בשיחות יכול להיעזר בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי או בטיפול פסיכודינאמי. הבחירה בין שתי האפשרויות תלויה בין השאר בשאלה האם קיימות הפרעות נפשיות נוספות כגון אלו שפורטו לעיל (דיכאון, חרדה וכו'). אם אין הפרעות נוספות, אפשר לנסות טיפול קוגניטיבי התנהגותי שלפעמים מביא לתוצאות טובות בזמן קצר יחסית. ואולם, אם מתקיימות בעיות נוספות, לא כדאי להסתפק בטיפול קוגניטיבי שהוא שטחי מטבעו, אלא לפנות לטיפול פסיכודינמי. טיפול כזה יציע החזקה טובה שתאפשר עבודה שהשפעתה על תפיסות העצמי ועל ההתנהלות עשויה להיות מעמיקה ונרחבת.
בהחלט. אנשים מצפים מאיתנו לשמוח ולהיות מסופקים מאירועי חיים חיוביים, ולעתים קרובות הם שוכחים שגם אירועים חיוביים כרוכים בהתמודדות עם אובדנים וקשיים.
דוגמאות שכיחות לכך הן נישואים והולדת תינוק. מדובר באירועים שנחשבים משמחים, אך הם מזמנים התמודדויות מורכבות וקשות. באופן דומה שחרור מהצבא עשוי לעורר לא רק שמחה אלא גם צער וחרדה.
דוגמה נוספת ופחות שכיחה היא התעשרות מהירה. לכאורה מדו
בר בזכייה נחשקת ומאוד משמחת. אך מחקרים מראים שהיא עלולה גם להביא למשברים אישיים ומשפחתיים ולאובדנים חברתיים.
חשוב לזכור שכל שינוי, גם אם הוא חיובי ביסודו, מחייב היערכות מחודשת ומאתגרת וכרוך בוויתורים על הרגלים, תפיסות ומערכות חברתיות קודמות. כאשר החברה אינה מכירה בקשיים הללו, היא דנה את אנשיה לחוויות של בושה, אשמה ובדידות .
לחזרה למאמר על בדידות רגשית לחצו כאן
הרבה מאוד אנשים. פגיעוּת מיוחדת לבדידות רגשית קיימת לאחר סיום קשר זוגי, לאחר יציאה ממסגרת השתייכות כגון צבא, לימודים או עבודה, באנשים מבוגרים שאיבדו את יקיריהם ובאנשים שכישוריהם החברתיים אינם מפותחים.
כמו-כן מועדים לבדידות אנשים שסובלים מהערכה עצמית נמוכה, דיכאון, חרדה, הפרעות אישיות ובעיות נפשיות אחרות, וכן אנשים שחווים פגיעה בבריאות ומשברי חיים אחרים, ללא תמיכה מספקת מצד חברים ובני משפחה.
למשל, אנשים רבים שמתמודדים עם מחלה או נכות, מתלוננים על בדידות כאשר אנשים בסביבתם הקרובה איש אינו משוחח עימם בכנות ובפתיחות על מצבם.
מצב נוסף שמזמן בדידות הוא תחושה של חיים מזויפים ושל הולכת שולל. למשל, אדם שמסתיר מקרוביו את נטייתו המינית או את תשוקתו ללמוד או לעסוק במשהו שהם אינם מעריכים. דוגמה נוספת היא אדם שמקפיד להיראות שמח ומרוצה, ומסתיר מהקרובים לו את הלחצים והתסכולים שהוא חווה. בטווח הקצר אדם כזה ירוויח דימוי חיובי ואולי גם חיי חברה פעילים. אך בטווח הארוך הוא עלול לחוש בדידות וייאוש.
לחזרה למאמר על בדידות רגשית לחצו כאן