חודש: יולי 2016

התעללות היא מצב מתמשך שבו אדם אחד (או יותר) פועל באופן עקבי להחלשת אדם אחר, לרוב תוך גרימת מבוכה, השפלה ותחושות פחד וחוסר אונים. התעללות מתמשכת משמשת כאמצעי לשליטה, לצבירת כוח ו/או ולהגנה מפני תחושות קשות של המתעלל כלפי עצמו. לעתים קרובות המתעלל זקוק להתעללות כדי להרגיש חזק, שולט ובעיקר מנותק מקשייו שלו. למשל, גבר מתעלל משתמש באלימות כדי שלא לחוש עד כמה  הוא חווה את עצמו כחלש, רדוף וחסר סיפוק מחייו. כשהוא צועק או מקלל הוא מרגיש כאילו יש לו הרבה מאוד כוח. באופן לא מודע הוא משפיל את האחר (אשתו / ילדיו / עובדיו) כדי שלא לחוש את עצמו מובס ומושפל.

התעללות רגשית / התעללות נפשית בזוגיות

התעללות רגשית והתעללות נפשית הם ביטויים נרדפים לאותה תופעה, שתוארה למעשה בפיסקה הקודמת. הכוונה לרוב היא להתעללות שאין לה ביטויים מוחשיים כגון סימנים בגוף (במקרה של אלימות פיסית), רעב (במקרה של מניעת אוכל), אונס (במקרה של אלימות מינית, שכמובן כלולה בקטגוריה של אלימות פיסית) וכו'. תחת זאת, מתקיימת פגיעה עקבית ומתמשכת בנפשם של בן או בת הזוג: בבטחונו או בטחונה העצמי, בתחושות של כשירות ומסוגלות ואפילו ביכולת להבחין בין אמת לשקר, בין בדיון למציאות. אם הצד המתעלל מספיק מניפולטיבי, הוא יכול לאורך זמן לגרום לבן או בת הזוג להרגיש מטומטמ/ת, חסר/ת יכולת, אשמ/ה בכל מה שמשתבש, נחות/ה, לא ראוי/ה ועוד. אחת התוצאות החמורות של התעללות נפשית היא עיוות קשה בתפיסת המציאות. הצד המאויים, גבר או אישה, מתקשה להבחין בין מה שלגיטימי ומה שלא, והוא עלול אף להצדיק את התנהלותו של המתעלל בהאשמה עצמית ("אני באמת פסיכית, איך יכולתי לעשות את זה? השנאתי את עצמי עליו עד כדי כך שהוא לא יכול לסבול אותי"). ביחסים רוויי אלימות נפשית, קורבן ההתעללות עלול לפתח מצב של אמונה כמעט

 עיוורת בבן הזוג המתעלל. וכפי שאמרה לי מטופלת בעבר: "לא רציתי להתחתן איתו, אבל נכנסתי להיריון, והוא אמר שמרגע זה אין לי ברירה, והאמנתי לו שאין לי ברירה. הייתי במצב שיכולתי להאמין לכל דבר שהוא אמר בביטחו

ן של אדם חכם ומלומד").

סוגים של התעללות נפשית

התעללות היא תופעה נפוצה למדי בתוך מערכות יחסים זוגיות, והיא מופיעה בצורות מאוד מגוונות. לכן, אפשר לסווג אותה לכמה ממדים. למשל: התעללות פיסית, כלכלית, מינית או רגשית. סיווג נוסף מתייחס מבחין בין התעללות נפשית גלויה להתעללות נפשית סמויה. הגלויה לכאורה יותר קולנית וקלה לזיהוי ("זה זה") מהסמויה. קל יותר לזהות התפרצויות זעם כסוג של התעללות, מכיוון שכל מי שנוכח רואה שאכן מדובר במופע מילולי (ולפעמים גם פיסי) אלים, מפחיד וקיצוני. קשה יותר לזהות ביקורות מתמשכות כסוג של התעללות, שהרי ביקורות נתפסות גם כמשהו לגיטימי, ולפעמים אף בונה.

התעללות נפשית סמויה

התעללות סמויה מטבעה יכולה להיות חמקמקה וקשה לזיהוי. מדובר בהתנהגויות שיכולות להיות שקטות ומרומזות, ולמרות זאת הן מבטאות עוינות מתמשכת ומכוונות להשפלה והחלשה של האחר. למשל ענישת בן או בת זוג על "התנהגות רעה" באמצעות התעלמות מתמשכת. אנשים רבים מספרים שבני זוגם מענישים אותם בשבועות ואף חודשים של שתיקה. לרוב רק התנצלות או חזרה למוטב של ה"חוטא/ת" תביא להפסקת  החרם ולהתייחסות מצד בן הזוג המתעלל. דוגמה אחרת להתעללות סמויה היא ביקורתיות מוגזמת ומתמשכת (ובלשונה של מטופלת: "לכל דבר שעשיתי הוא היה מגיב בבוז ובהפחתת ערך"), קואליציות סמויות עם הילדים כנגד בן-הזוג ("היו לו שמות גנאי כלפי, שהיו נאמרים במעין משחק משותף שלו ושל הילדים. הם היו נהנים לרדת עליי"), הלבנת פנים בפני חברים ובני משפחה מורחבת, דרישות מיניות משפילות ועוד.

להתייעצות ראשונית לחץ כאן

גברים מתעללים – מיהם?

תחילה חשוב לציין שהתעללות בתוך יחסים זוגיים אינה נחלתם של גברים בלבד. במקרים רבים האישה מתעללת בבן זוגה, ולפי הערכות כלליות במחצית מהמקרים מדובר בהתעללות הדדית.  מאמר זה מתמקד בגברים מתעללים לא כדי להציג את התופעה כגברית, אלא כדי להסביר מאפייני אישיות שנתפסים כגבריים ואשר מנבאים התעללות מצד גברים.

ישנם כמה מאפיינים שכיחים לגברים מתעללים. לעתים קרובות מדובר באנשים מאוד חברותיים ומרשימים, שמחוץ לבית הם נחשבים לנדיבים, טובי לב ומתחשבים. לפעמים קשה לחשוב עליהם כפוגעניים או אלימים בביתם שלהם. חלקם אנשי רוח ואקדמיה ובעלי מקצועות מכובדים אחרים. ישנם משוררים וסופרים שכותבים ברגישות רבה ומפתחים ערכים חברתיים נאורים, אך בבני או בנות זוגם נוהגים בגסות ובאכזריות. לקריאה על מאפיינים מפורטים יותר של אלימות כלפי נשים לחצו כאן.

במאמר זה אתמקד במאפייני אישיות שכיחים של גברים מתעללים. מובן שמאפייני האישיות שיתוארו אינם מתארים כל גבר מתעלל, אך חשוב להכירם, לזהותם ולהבין כיצד הם מובילים להתנהגויות שלוחות רסן ופוגעניות.

האישיות האפילה

המושג "אישיות אפילה" (ובאנגלית: dark personality) מתייחס לתמהיל של ארבע תכונות אישיות שבונות תשתית להתנהגות אנטי-חברתית (פוגענית) בעבודה, בזוגיות או בחברה בכלל. מדובר בארבע תכונות שמינונים קיצוניים שלהן מצדיקים התערבות של אנשי רפואה וחוק. ואולם, כאשר תכונות אלו הן מתחת לסף הקליני, הן יכולות להתקיים ואף לשגשג בכל מסגרת חברתית, ובפרט בתוך יחסים זוגיים.   ארבעת התכונות הן: נרקיסיזם, פסיכופתיה תת-קלינית, מקיאבליזם וסאדיזם יומיומי. החלק הבא מציג פירוט קצר על כל אחת מהן:

1. נרקיסיזם – נרקיסיזם מתבטא במחשבות גרנדיוזיות ותחושת חשיבות עצמית מופרזת. אדם מאוד נרקיסיסט מרבה לעסוק בפנטזיות של שליטה ושל הצלחה בלתי מוגבלת. הוא מרבה לעסוק בקנאה ובהערצה. הוא עשוי להעריץ אנשים שנראים בעיניו חזקים ומיוחדים (למשל מנהיגים בולטים, אנשי עסקים מצליחים וכו') ולשאוף להידמות להם ולעשות דברים גדולים ומדהימים. הוא יחפש הערצה מצד אחרים, וינסה לעורר הערצה כזו בעבודה, בזוגיות ו/או בחיי החברה. הוא יקנא באנשים שלדעתו מצליחים יותר ממנו ולפעמים יחפש דרכים לפגוע בהם. למשל, מנהלים מאוד נרקיסיסטים עשויים להכשיל עובדים מוכשרים מחשש שיצליחו יותר מהם. הם יעדיפו לטפח
   סביבם אנשים בינוניים ולשמר על ההילה שלהם. אחד ההיבטים הבעייתיים ביותר בנרקיסיזם הוא היכולת המוגבלת לשאת תסכולים, כישלונות וביקורת. אנשים נרקיסיסטים עלולים להגיב לביקורת באופן אגרסיבי, ולהטיל את האשמה לכל בעיה על אחרים. בזוגיות, נראה זאת בנטייה של האדם הנרקיסיסט להאשים את בת או בן זוגו בכל מה שמשתבש. העמדה המתמשכת אומרת: "אני מושלם. אין בי כל דופי. כל מה שמשתבש זה בגללך". כאשר מסר כזה מועבר לבן או בת זוג שמוכנים לקבלו, נוצרים יחסים מעוותים שבהם האחד מאשים והשני אשם בכל, נדרש לכפר ולפייס, וחי תחת נטל מתמשך של אשמה, דיכוי ודימוי עצמי פגום.
2. פסיכופתיה תת-קלינית – הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית (נקראת גם: פסיכופתיה), מאופיינת בדפוסי התנהגות של פגיעה בזכויות אחרים, אימפולסיביות, אדישות לסבלם של אחרים ותוקפנות. בבתי הכלא ישנו ייצוג בולט במיוחד לאנשים בעלי הפרעה זו. זוהי הפרעה שנחשבת גברית, והיא נדירה יחסית בקרב נשים. פסיכופתיה תת-קלינית היא מונח שמתאר אישיות שאינה אנטי-סוציאלית מובהקת, אלא מתונה יותר. אנשים כאלו פוגעים באחרים באופן אימפולסיבי מבלי לחוש אשמה וחרטה על כך. הם עשויים להיות כאריזמטיים ומקסימים, אך גם פוגעניים באופן חסר רחמים, קרי רוח וחפים מסנטימנטליות. נשים שמבקשות להיפרד מגבר כזה עלולות למצוא עצמן נדהמות מרמת האכזריות, הציניות והשקרנות שתופעל כנגדן. הן יגידו: "איך הוא מסוגל לעשות דברים כאלו לאישה שעימה חי 20 שנים? שגידלה ומגדלת את ילדיו?" או: "איך הוא מסוגל לפגוע בזכויות הכי בסיסיות של ילדיו? איך הוא מסוגל לרמות את אותי ואת ילדיו"?
3. סאדיזם יומיומי – הסאדיסט הוא אדם שפוגע באחרים לשם הנאה. הוא לא פוגע על מנת להתעשר, להשתלט או להשיג לעצמו זכויות כלשהן, אלא רק מפני שהוא מפיק סיפוק מסבלו של האחר. כמו שאנשים נורמטיביים מפיקים סיפוק מיחסי מין, ממימוש עצמי בעבודה או מצפייה במופע מוסיקלי נפלא, הם מפיקים סיפוק מכאבו של הזולת. ישנם, למשל, עורכי דין, שמפיקים סיפוק עצום מהתפתלות או תבוסה של היריב. או מנהלים שקמים כל בוקר ליום של התעמרות וביזוי של עובדיהם. בזוגיות, נראה אנשים שמפיקים סיפוק מפגיעה, השפלה, ונעיצת סכינים מילוליות ואחרות בליבם של בני זוגם. בתוך זוגיות זוהי מלאכה קלה יחסית, מכיוון שבני זוג מיטיבים להכיר את הרגישויות אחד של השני, ויודעים בדיוק על אלו כפתורים אפשר ללחוץ כדי להכאיב זה לזה מאוד.
4. מקיאבליזם – המקיאבליסט הוא רב-אמן במניפולציות על אחרים ובגניבת דעת. לדעתו המטרה מקדשת כל אמצעי, והוא מוכן לעשות הכל כדי לקדם את האינטרסים שלו. הוא פועל בשיקול דעת, ולרוב מתכנן היטב את מהלכיו, כך שמעשי הרמאות שלו מתגלים בשלב מאוחר מדי, כאשר אנשים אחרים כבר איבדו את כספם, מעמדם, זכויותיהם או את כבודם העצמי.

האדם שמתעמר בסביבתו הקרובה (ובזוגיות: בבן/בת הזוג או בילדיו) אינו בהכרח מאופיין בכל ארבע תכונות האישיות האפילה. יתכן שהוא גבוה במיוחד בתכונה אחת או שתיים מתוכן. עם זאת, ישנם קשרים חיוביים בין התכונות הללו, ולעתים קרובות אדם שנמצא גבוה באחת מהן ניחן גם באחרות.

להתייעצות ראשונית לחץ כאן

מה משותף לתכונות האישיות האפלה ואיך זה קשור להתעללות בבני זוג?

1. המכנה המשותף הבסיסי ביותר לתכונות האישיות האפילה הוא אטימות כלפי צרכיו ורצונותיו של הזולת. כל אחת מהתכונות הללו מניעה להתרכזות בעצמי על חשבון אחרים, וזהו הגרעין שמאפשר ומעודד התעללות בבני ובנות זוג.
2. לכל תכונות האישיות האפילה ישנו בסיס גנטי משמעותי. כל אחת מהן מושפעת מאינטראקציה מורכבת בין תורשה וסביבה. הבסיס הגנטי מסביר מדוע זוהי אישיות יציבה למדי.
3. התכונות הללו יכולות להתבטא במסגרת אחת בלבד, ולהישאר חבויות במסגרות אחרות. לכן, לעתים קרובות נראה אדם שנוהג באטימות וברשעות כלפי בת זוגו ולעומת זאת הוא נוהג בנדיבות ובאצילו נפש כלפי לקוחות, קולגות או בני המשפחה המורחבת.
4. כמעט תמיד, האישיות האפילה מתגלה בהדרגה לאחר שההיכרות כבר התבססה. נשים רבות מספרות שבני זוגם היו עדינים ואדיבים כלפיהן בתקופת החיזור עד שהרגישו שכבר כבשו אותן. בעבודה, נראה אנשים שעושים רושם נפלא בראיון העבודה ובצעדיהם הראשונים בארגון.
5. לאנשים בעלי אישיות אפילה לרוב אין עניין אמיתי בשינוי התנהלותם. הם אינם חפצים בעזרה ואינם חושבים שהם זקוקים לה. הנרקיסיסט אינו מעוניין לוותר על דימוי עצמי גרנדיוזי, לפסיכופת אין מניע אמיתי לוותר על התנהגותו האימפולסיבית, הסאדיסט לא יוותר על מקור לסיפוק ולעונג, והמקיאבליסט לא נותן אמון בעולם ובאחרים, ובכלל זה הוא רוחש חוסר אמון גם למטפלים. לכן הוא ימשיך במשחק המניפולטיבי בזולת.

כל אלו מובילים להבנה שמדובר בתכונות יציבות, ובהיעדר טיפול פסיכולוגי מתמשך הן לא עתידות להשתנות. להיפך. הטיפוס בעל האישיות האפילה יבחר את סביבתו ויעצב אותה כך ככזו שתאפשר לו לחזק את התנהלותו הפוגענית. למשל, הוא יבחר בת-זוג בעלת דימוי עצמי פגיע, ויפתה אותה לאבד לחלוטין את תחושת האוטונומיה והרצון החופשי שלה.

אם התכונות הן יציבות, אז מה אפשר לעשות? להבין שבן הזוג לא עומד להשתנות. גם אם הוא מבטיח שוב ושוב לשנות את התנהגותו, קל לראות שהוא אינו עושה צעדים אמיתיים או עקביים בכיוון זה.

מי שכן יכול לשנות את המצב הוא מי שסובל מההתעללות. בשינוי המצב הכוונה היא לכל תהליך שיעזור לך להתחזק, לבחור ולבחון את בחירותייך. לכל תהליך שיסייע לך להפחית את התלות בבן הזוג ולהפסיק להיות קורבן להתעללות. לפעמים התוצאה תהיה פרידה מבן-הזוג ויציאה לחיים עצמאיים, ולפעמים השגת עצמאות וחיזוק השליטה בחייך תוך הישארות בתוך הקשר הזוגי.

לכאן נכנס הטיפול הפסיכולוגי. טיפול פסיכולוגי יכול לעזור לאדם שסובל מאישיות נרקיסיסטית, אך הוא פחות מתאים עבור אנשים שניחנים בשאר תכונות האישיות האפילה. לעומת זאת הטיפול הפסיכולוגי יכול לעזור מאוד לבני ובנות זוג שסובלים מהתעמרות.

אין לצפות לכך שבן-זוג מתעלל ישתף פעולה עם רצונכם בטיפול פסיכולוגי. בן הזוג הרי אינו מעוניין בהתחזקותכם ובהשגת אוטונומיה נפשית עבורכם. זאת ועוד, אנשים בעלי אישיות אפילה לרוב מבטאים בוז כלפי רעיון הטיפול וכלפי אנשים שנעזרים בטיפול פסיכולוגי.

לכן זהו תהליך שכולו תלוי במוטיבציה שלכם לשנות את מצבכם, ובאמונה ביכולתכם לעשות זאת.

לקריאה נוספת:

• אלימות כלפי נשים
• אלימות בין בני זוג
• אלימות מילולית בין בני זוג
• התעללות נפשית בזוגיות
• הפרעת אישיות נרקיסיסטית

 

לרוב, אשפוז פסיכיאטרי מתקיים בשלבים אקוטיים. למשל בתוך אפיזודה פסיכוטית, מיד לאחר פגיעה עצמית קשה או ניסיון התאבדות, במצבים של דיכאון פסיכוטי וכו'. האשפוז נמשך זמן קצר, (מספר ימים או שבועות), ולאחריו המטופל משתחרר. מטופלים שמשתחררים מאשפוז חוזרים לביתם, למסגרת מוגנת או לאשפוז יום, ובכל המקרים המעבר הוא ממסגרת מאוד מובנית בבית החולים למסגרת חלקית ופתוחה יותר בחוץ.

חשוב להבין מה קורה כשאדם שמשתחרר מאשפוז חוזר לביתו ולקהילתו. מדובר בתקופה קריטית, שבה החולה עלול לחוות הרעה במצבו עד כדי צורך באשפוז נוסף. מחקרים מראים שבין 40% ל-80% מהמאושפזים חווים החמרה במצבם ו/או חזרה לאשפוז בשנה הראשונה שלאחר השחרור. החמרה יכולה להתבטא בהימנעות הולכת וגוברת מפעילויות חברתיות ותעסוקתיות, במחשבות ורגשות קשים יותר, ובתלות גוברת בבני משפחה ובאנשי טיפול. מצבים אלו שכיחים במיוחד בקרב מתמודדים שסובלים מחוסר תעסוקה ומאבטלה, מה שמצביע על חשיבות קריטית לאחר השחרור לפיתוח כישורי התמודדות, תמיכה חברתית ופעילות משמעותית.

מהם הקשיים המרכזיים לאחר שחרור מאשפוז?

1. סימפטומים – מרבית החולים שמשתחררים מאשפוז עדיין סובלים לאחר שחרורם מסימפטומים שמקשים על תפקודם בחיי היום-יום. סימפטומים כאלו נקראים "שאריות" (residual symptoms). הם כוללים הלוצינציות, מחשבות שווא, הסתגרות, חוסר מוטיבציה, עייפות קיצונית בהשפעת תרופות ועוד. מטופלים רבים חשים שגם זמן רב לאחר השחרור הם לא חוזרים לעצמם ולא חשים אנרגטיים ופעילים כבעבר.
2. קשיי הסתגלות – חולים רבים מספרים שכבר בזמן האשפוז הם חששו מיום השחרור. למרות שחוויית האשפוז עלולה להיות קשה, יש בה חלקים טובים ורצויים. יש טיפול יומיומי, סגל רפואי נגיש, קשרים קרובים שנוצרים בין חולים ותחושת של חממה מוגנת. המחלקה היא אולי המקום היחיד בו הם יכולים לחוש שאינם חריגים או מוזרים. המעבר ממסגרת מוגנת לחיים בחוץ עלול להיות מאיים, וחלק מהחולים חשים בעת השחרור מכך שהם עדיין לא מוכנים דיים להתמודדות עם החיים שחוץ לבית החולים.
3. שימוש בסמים ואלכוהול – שימוש בסמים ו/או אלכוהול שפוגע במיוחד בהשתלבות החברתית ובתפקוד היום-יומי.
4. פגיעה בטיפולי המשך – כולל הימנעות מהמשך טיפול לאחר השחרור והימנעות או אי-סדירות בנטילת תרופות. ישנם חולים שמפחיתים שימוש בתרופות או אף מפסיקים לחלוטין ליטול אותן, מפני שהם חשים שהתרופות מחלישות ומעייפות אותם, ושבהשפעת התרופות הם "אינם הם", או מפני שהם מרגישים שאינם זקוקים עוד לתרופות. מחקרים מוכיחים שמטופלים רבים אינם מתמידים בהוראות נטילת התרופות. למשל, חוקרים קנדיים פיתחו קופסאות של תרופות, שבמכסה שלהן הוטמן חיישן שמזהה את פתיחת הקופסה. המידע שנאסף הוכיח כי מרבית החולים טענו שהם נוטלים תרופות באופן סדיר, אך בפועל דילגו על נטילת תרופות ובחלק מהמקרים הפסיקו לגמרי ליטול אותן. במקרים של סכיזופרניה והפרעה דו-קוטבית (מאניה-דיפרסיה), שיבושים בנטילת התרופות מביאים בתוך זמן קצר להתדרדרות, להתפרצות של אפיזודה פסיכוטית ולעתים קרובות לאשפוז חוזר. יש לזכור כי כל אפיזודה פסיכוטית נוספת עלולה להביא להתדרדרות מנטאלית נוספת, ובכך להרע עוד יותר את רמת התפקוד ואת איכות החיים של המתמודד.
5. תסכול וייאוש – שנובעים מהקושי לחזור לאיכות החיים שהייתה בעבר לתחושה. מתמודדים רבים רוצים לחזור לטפל בילדיהם, לקיים את היחסים הזוגיים, החברתיים והתעסוקתיים שהיו להם בעבר, אך הם מרגישים שאינם מסוגלים לכך בשבועות ובחודשים שלאחר השחרור.

מחקרים בקרב חולים ובני משפחותיהם בדקו מהם הצרכים הבסיסיים של החולים ובני משפחתם, ומה עשוי לסייע להם למנוע החמרה ומצבים של אשפוז חוזר. מחקרים אלו מבחינים בין צרכים של המתמודדים עצמם לאלו של בני המשפחה שתומכים בהם.

מתמודדים זקוקים לאחר שחרורם מאשפוז לעזרה בהיבטים הבאים:

1. הקלה על סימפטומים – מדובר בסימפטומים של המחלה עצמה וסימפטומים שהם תופעות לוואי של הטיפול התרופתי (השמנה, עייפות וכו').
2. עזרה בהתנהלות יומיומית – למשל, עזרה בניהול כספי ובמילוי הוראות רפואיות, עזרה בנגישות לפעילות חברתית ותעסוקתית ועוד.
3. תמיכה משפחתית – חשובה ביותר היכולת לדבר עם בני משפחה ולהיעזר בהם בנוחות. חולים מתארים כמה מרגיע לדעת שאפשר לסמוך על נוכחותו של אחד ההורים או האחים, ושאפשר לבקש מהם עזרה פונקציונאלית כמו גם נחמה, תמיכה והסברה. תמיכה משפחתית וחברתית קריטית במיוחד לאור קשיי המעבר מהמסגרת הסגורה והמוגנת יחסית של בית החולים לסביבה הפתוחה והפחות מובנית של חיי המשפחה והקהילה.
4. תמיכה חברתית – חולים רבים נהנו לפני מחלתם מחיי חברה פעילים וטובים, שמתמעטים באופן ניכר לאחר האשפוזים הראשונים. לא נדיר לשמוע חולים שמתארים את פריצת המחלה והאשפוז הראשון כקו שבר בחיי החברה וכמעין "מבוא לבדידות ובושה". מתמודדת שהכרתי אמרה: "לפני שחליתי היו לי המון חברים בעבודה. הייתי דמות מרכזית ואנשים אהבו להיות איתי. אך כשיצאתי מבית החולים גיליתי שכמעט כולם נעלמו. היום אין לי חברים מחיי הקודמים, ואני מצליחה לקיים רק קשרים חדשים עם אנשים שלא הכירו אותי בעבר כאדם בריא". מטופל אחר אמר שאחרי האשפוז, האנשים היחידים שיכול היה לדבר עימם היו מטפלים ובני משפחה. התמעטות הקשרים נובעת מכמה גורמים: מצד הסביבה מדובר בבהלה ורתיעה מחולי נפש ומבורות וסטריאוטיפים מוטעים בנוגע למחלות נפש, מצד המשפחה יש לפעמים רצון להגן על החולה מפני החוץ ו/או להגן על החוץ מפני תוקפנות או מוזרות של החולה, ומצד המתמודד עצמו ישנם פחד, בושה ותחושה שאינו כשיר או אטרקטיבי מבחינה חברתית כבעבר. ואולם, הצורך בחיי חברה לא נחלש. מרבית החולים מעוניינים לחזור לאחר האשפוז למעורבות חברתית, והם יצליחו בכך אם חבריהם יושיטו להם יד חמה.
5. עזרה בקבלת טיפולי המשך – לרוב, מטופלים מתבקשים להיות במעקב רפואי אחרי השחרור דרך מרפאות החוץ, מרפאות קופת החולים או מטפלים פרטיים. ואולם, חשוב שטיפולי ההמשך לא יכללו רק מעקב תרופתי אלא גם טיפול פסיכולוגי ועזרה בחזרה למעורבות במשפחה, בעבודה ובקהילה.

בנוסף לצרכים חשובים של מתמודדים לאחר אשפוז, ישנם צרכים חשובים לבני המשפחה שתומכים במתמודד.

בני משפחה מוטרדים מכמה היבטים מרכזיים:

1. חוסר במידע – על המחלה, על אפשרויות הטיפול ועל מסגרות תומכות בסביבת מגורי המתמודד. הורים לפעמים חוששים מכך שהשחרור מאשפוז נעשה בטרם עת, לפני שהחולה התחזק מספיק ולפני שהושגה הקלה מספקת בסימפטומים. לעתים קרובות הורים חשים שהסגל הרפואי לא נתן די ליווי לקראת שחרור ולא הכין באופן סביר את החולה לחיים שאחרי השחרור.
2. פחד מתוקפנות ומסיכון לפגיעות עצמיות ופגיעות באחרים – בחלק מהמקרים בני משפחה חוששים מהתפרצויות אלימות שהן חלק מאפיוני המחלה, וחשוב לקבל מידע והכוונה בנושא זה.
3. תסכול וייאוש – בעיקר כאשר מצבו של המתמודד אינו משתפר, ורמת התפקוד שלו נשארת נמוכה לאורך שבועות וחודשים. הורים לעתים קרובות מודאגים מחוסר המעש והשגרה הדלה בה נתונים חיי המתמודד. החשש היא שמדובר במצב עיקש ומתמשך שאולי לעולם לא ממש ישתפר.

לסיכום, מתמודדים רבים זקוקים למסגרת יותר מובנית של טיפול, תעסוקה ומעורבות. הם סובלים מבדידות ומסימפטומים שונים שפוגעים בתפקוד האישי והחברתי. הם זקוקים לתמיכה חברתית ולעזרה באפשרויות לפעילות
משמעותית.

הן מתמודדים והן בני  משפחתם נהנים לרוב מהנחיות ברורות בכל הנוגע לטיפול התרופתי. עם זאת, רובם חשים שנדרשת יותר תמיכה בהיבטים שאינם תרופתיים. בפרט, בני משפחה מודאגים ממה שנראה כתקיעות וחוסר התקדמות. בעוד שבאשפוז הושגה הקלה מהירה על סימפטומים אקוטיים, לאחר השחרור ההתקדמות לרוב איטית למדי, ומעוררת תסכול ודאגה. במספר מחקרים נמצא שבשבועות הספורים שלאחר השחרור לעתים קרובות אין התקדמות במצב החולה, שממשיך לסבול מהלוצינציות קוליות ו/או מסימפטומים אחרים. בהקשר זה חשוב ביותר שבני משפחה יקבלו מידע מלא על מטרות ואפשרויות לטיפולי המשך. במידה והמטופל מקבל טיפול במסגרת תומכת (למשל אשפוז יום, הוסטל וכו'), חשוב שבני משפחה יהיו מעורבים ומיודעים לגבי הנעשה בה.

בני משפחה קרובה (ובעיקר הורים ואחים) יכולים להרוויח מטיפול פרטני ו/או משפחתי. הטיפול בחולה והחיים עימו עלולים לאורך זמן להיות שוחקים ומתישים, וחשוב שיהיה מקום שבו יוכלו לדבר, להתייעץ, לחלוק ולהתחזק.

לקריאה נוספת

• עזרה נפשית דחופה
• סימנים למשבר אישי
• איך לעזור לחבר במשבר?
• התקף פסיכוטי ראשון
• טיפול נפשי בסכיזופרניה
• מה גורם למשבר?

 

שירה (שם בדוי) הכירה את בעלה דורון במסיבת סטודנטים. כשפנה אליה, הבחינה מיד כמה הוא נאה ונעים, וציינה לעצמה שרואים שהוא בא מרקע טוב. כשהיו נפגשים, דורון הרשים אותו ברוחב ידיעותיו ובעומק מחשבותיו, ושירה חשבה שהוא האיש החכם ביותר שהכירה. היא התרשמה גם מהתנהגותו האדיבה והנעימה כלפיה, כלפי הוריה וכלפי אנשים זרים שפגשו. למשל, כשישבו במסעדה, תמיד היה מתחשב במלצרים ואף מתעניין בשלומם.

היו בדורון גם תכונות פחות רצויות, אך שירה ידעה שאין אדם מושלם, וכשדורון הציע לה נישואים היא חשבה שלראשונה בחייה היא מרגישה עצמה ברת מזל.

שמחתה של שירה לא האריכה ימים. מיד לאחר נישואיהם עברו בני הזוג לדירה שקנו בעזרת ההורים ובעזרה גדולה עוד יותר של הבנק. דורון הסביר לשירה שמשכנתא היא חוב שצריך לסיים כמה שיותר מהר, ולכן עליהם לצמצם את הוצאותיהם. זהו שיקול שנשמע לשירה הגיוני, אך הוא הלך וגדל והשתלט על חייהם. דורון אסר על שירה למלא את המקרר, וכעס מאוד כשמצא שם מוצרים "מיותרים" כגון פירות או יוגורט. פעם אחת הוא הטיח ברצפה צנצנת ריבה והורה לה לאסוף את "השברים המטונפים שלה". הוא דרש שתפסיק להשתמש בתחבורה ציבורית ותיסע לעבודתה בטרמפים. כששמנה מעט לאחר הלידה הוא החל לכנות אותה בכינויי גנאי ("פרה שמנה ומטומטמת") ואת האוכל שבישלה כינה "אשפה". בארוחות שבת היה מתלונן שתמיד היא שורפת כל דבר, ושהידיים השמאליות והמטומטמות שלה לא יודעות לעשות דבר.

שירה שמרה את סבלה לעצמה. בעלה הרי כל כך חכם ומעודן, ולכולם הוא מתנהג יפה כל כך. אם הוא מתפרץ עליה או מרים לפעמים יד, זה כנראה מגיע לה. היא באמת שורפת לפעמים את האוכל, ותמיד חשה שאינה חכמה במיוחד. כשהזדחלו מדי פעם מחשבות קשות על בעלה, אמרה לעצמה שאסור לה לחשוב כך. שהיא צריכה לאהוב את בעלה ולהשתדל להיות אישה טובה יותר עבורו.

האלימות של דורון כלפי שירה הלכה וגדלה, והסוד הלך וגדל גם הוא. שירה לא סיפרה להוריה ולחברותיה מה מתחולל בביתה. כשאימה שאלה אותה פעם על חבורה שהייתה בזרועה, היא השיבה שנפלה. כשנשאלה מדוע לא הלכה לעבודה שלושה ימים, אמרה שהייתה חולה.

שירה עזבה את דורון, בעלה, רק לאחר שגילתה שהוא היכה בפראות את בנם בן השנתיים. יום למחרת הגיעה עם שלושת ילדיהם לבית הוריה, וביקשה מהם שיעזרו לה להתגרש ממנו.

סיפורה של שירה למרבה הצער אינו נדיר או "מיוחד". קשה לאמוד את כמות הנשים שסובלות מאלימות יומיומית, מכיוון שרובן שומרות את מציאות חייהן בסוד, אך ההערכה היא שבישראל חיות כיום כ-200,000 נשים מוכות, כלומר נשים שסובלות מאלימות פיסית. אם נוסיף לכך את כמות הנשים שסובלות מאלימות מינית, כלכלית ונפשית נגיע למאות אלפי נשים אחרות, ואולי אף מעבר לכך.

הסוגים השכיחים ביותר של אלימות כלפי נשים:

1. אלימות פיסית – לכאורה זוהי האלימות הגלויה ביותר, ומשמעותה פגיעות מכוונות בגוף. מדובר במגוון עשיר ולעתים יצירתי שכולל: מכות, סטירות, חבלות, הרעבה, קשירה, נעילה בבית, מניעת שינה וסוגים נוספים של
   כפייה פיסית. חבלות אמנם ניכרות בגוף, אך נשים מוכות מפתחות דרכים מגוונות להסתירן. הן יכסו את הפציעות בבגדים (למשל שרוולים ארוכים גם בקיץ), יסתגרו בבית עד שהפנס בעין ייעלם או יספרו סיפורים על הפציעות (השכיחים ביותר: נפלתי, נתקלתי במשהו, עשיתי תאונה, וירוס בעין וכו').
2. אלימות מינית – מתבטאת בכפייה לפעילות מינית משפילה או לכל פעילות מינית שהאישה אינה רוצה בה. לפעמים מתבטאת במניעת יחסי מין כעונש או כדרך להשפלה. לפעמים ישנה כפייה להכנסת בעלי חיים למיטה, או התניה של דברים ביחסי מין. למשל, גבר שנעשה "עצבני אש" בבית עד שאשתו תתרצה ותשכב איתו.
3. אלימות נפשית ומילולית – אלו הם סוגי האלימות המגוונים ביותר, והם כוללים את כל סוגי ההשפלות. אלימות זו נועדה לגרום לאישה לחוש עצמה "אפס". התהליך כרוך בשחיקה הדרגתית של תחושות הערך העצמי של האישה. אלימות נפשית יכולה להתבטא בקללות, בהתפרצויות זעם, בחבלות בעבודה שהאישה משקיעה (למשל לכלוך מכוון לאחר שהאישה מסיימת לנקות את הבית, זריקת אוכל שהכינה לרצפה וכו'), בכינויים משפילים, בגיוס הילדים ללגלג על אימם, בענישה באמצעות שתיקה שיכולה להימשך עד שהאישה תתנצל וכו'. לפעמים אלימות זו מתבטאת ביחסים גלויים מחוץ לנישואים או בהלבנת פני האישה ברבים. אחת הנשים סיפרה איך לפני הדמיות מוח שנאלצה לעבור מדי שנה, בעלה היה אומר לה: "לא יגלו כלום בבדיקה, כי אין שם בכלל מוח". אישה אחרת סיפרה שבכל פעם שהייתה מתאפרת ומתייפה, בעלה היה מפטיר: "אין לך מה להתאמץ. במילא רק זקנים יסתכלו עלייך".
4. אלימות כלכלית – כמעט תמיד מתבססת על כך שהגבר מביא הביתה כסף יותר מהאישה. מצב זה נעשה קיצוני כשהאישה אינה עובדת, ותלויה בכספי הגבר לתפעול היומיומי של חיי הבית. עם זאת, אלימות כלכלית נפוצה גם במשפחות שבהן האישה עובדת, ומשתכרת פחות מבעלה ולעתים גם כשהיא משתכרת יותר מבעלה, אך הוא שולט בחשבון הבנק. אלימות כלכלית מתבטאת בהקצבה כספית דרקונית (למשל הקצבה של 150 ₪ לקנית אוכל לשבת), בכעס והשפלה בתגובה לקניות שנעשות. במקרים רבים לאישה מותר להסתובב עם מזומן שמקבלת מבעלה, ואסור לה לשאת כרטיס אשראי או פנקס שיקים. בחלק מהמקרים האישה נדרשת לדווח על כל הוצאה באווירה מאיימת ("רק שלא יכעס"). היכרתי נשים שהגבר גזר מולן את כרטיס האשראי שלהן, שהוא הטיח בהן שהיא "חיות על חשבון עתיד הילדים" ועוד.

מה מבחין בין אלימות מתמשכת לבין קונפליקטים רגילים בין בני זוג?

מה שמבחין הוא האקלים בבית. האם האישה חיה בתחושת פחד? האם היא משתדלת למנוע כל התנהגות שעלולה להרגיז את בעלה? האם היא מצמצמת את חייה כדי שלא לעורר את זעמו? האם האווירה היא של דיכוי, צמצום וחשש מתמיד? האם היא חוששת לילדיה? האם היא מרגישה חסרת אונים מול התנהגויותיו של בן הזוג? האם היא עסוקה בהסתרה של מה שקורה בביתה? האם היא מסתגרת מפני הסבי
בה הקרובה? האם היא חשה עצמה אשמה בכל מה שקורה בבית? אם התשובות לחלק מהשאלות הללו חיובית – מדובר באלימות.

מה משותף לרוב מקרי האלימות כלפי נשים?

אנשים רבים חושבים שאלימות כלפי נשים מאפיינת קבוצות מסוימות באוכלוסיה, ובעיקר מגזרים מוחלשים כמו בני העדה האתיופית, ערבים, עולים מחבר העמים וכו'. סטריאוטיפ זה מקבל חיזוק מכך שמקרי רצח נשים אכן שכיחים יותר במגזרים אלו, ומקרים אלו הם שמדווחים בתקשורת ומעוררים זעזוע ותהודה ציבורית. ואולם, על אף שרצח נשים הוא הדרגה הגבוהה ביותר של אלימות, זוהי עדיין תופעה נדירה יחסית. להמחשה, בארבע השנים האחרונות נרצחו בישראל 100 נשים בידי גברים קרובים להן, לעומת מאות אלפי נשים שסובלים מאלימות שאינה מדווחת בתקשורת.

אלימות כלפי נשים מתקיימת בכל המגזרים. היא קיימת במשפחות עניות ועשירות, בקרב אנשים חסרי השכלה, אקדמאים וגם פרופסורים. בקרב מזרחים ואשכנזים, דתיים וחילונים, יהודים וערבים. הבעיה חריפה גם באוכלוסיות מבוססות, ממעמד בינוני וגבוה, שבהן נשים שסובלות מאלימות מתביישות במצבן ונמנעות מפנייה לעזרה.

מאפיינים שכיחים באלימות כלפי נשים:

בחלק זה אכתוב על מאפיינים חוזרים ונשנים שראיתי בקרב מטופלות שסבלו מאלימות כלפיהן.

1. רקע אישי – הדעה הרווחת היא שנשים שסובלות מאלימות הן נשים שגדלו באלימות והתרגלו אליה. זוהי דעה מוטעית. נשים רבות שסופגות אלימות בביתן לא גדלו באלימות ולא הכירו אלימות במשפחת המוצא שלהן. לעתים קרובות היחסים בין ההורים היו בעייתיים אך לא אלימים. נשים שגדלו באלימות עלולות לקבלה כמצב בלתי נמנע שנגזר עליהן להתמודד עימו ("זהו העולם"). לעומת זאת נשים שלא גדלו באלימות, מוצאות את האלימות כה מפתיעה ומהממת, עד שהן משכנעות את עצמן שאין מדובר באלימות אלא בהתפרצות רגעית שתחלוף או במצב שאותו הן בעצמן מחוללת.
2. דימוי עצמי נמוך – כמעט תמיד מדובר באישה שמגיעה לנישואים עם דימוי עצמי נמוך. הדימוי העצמי הוא של אישה שאינה ראויה ושאינה טובה, יפה או חכמה כמו אחרות. דימוי זה אינו קשור להישגים מציאותיים. הוא מתקיים גם בקרב נשים עתירות הישגים שזוכות להערכה רבה מחוץ לבית. חשוב להדגיש שהדימוי הנמוך לא צמח בתוך הנישואים, אלא היה שם הרבה קודם. למעשה זהו חלק מהנדוניה שהאישה הביאה עימה לתוך הנישואים. נדוניה שהתפתחה מילדות ועד בגרות, ושמקבלת משנה תוקף מהתנהגותו האלימה של הגבר.
3. אשמה – האשמה ניזונה מהדימוי העצמי שתואר קודם, והיא גם מזינה אותו. מדובר בכדור שלג שהולך וגדל: אישה בעלת דימוי עצמי נמוך עלולה לראות ביחס האלים של הגבר משהו שמגיע לה. היא אומרת: "באמת אני עם ידיים שמאליות", או: "באמת האוכל שלי נשרף יותר מדי", או: "למה לא יכולתי להיות יותר חסכנית / יותר יעילה / יותר מושכת" וכו'. המשותף לכל המחשבות הללו הן שהאישה היא שמביאה על עצמה את ההתנהגות האלימה של הגבר, ולכן זה מגיע לה. גברים רבים מנצלים את הביטחון העצמי הפגוע של האישה תוך הטחת אשמות בה. חלקם משתמשים בקלישאה: "אישה בונה, אישה הורסת" כדי להאשים את נשותיהם בכל אכזבותיהם. בפרט הם מאשימים את האישה בכך שהיא מוציאה אותם מדעתם ואומרים: "את אשמה. ההתנהגות שלך מביאה לי עצבים". כאשר האישה מקבלת אשמות כאלו כמוצדקות, הדימוי העצמי החלש ממילא נפגע עוד יותר, מה שמאפשר אלימות גדולה יותר וחוזר חלילה.
4. פיצול בין האיש הטוב והאיש הרע – שירה, שסיפורה תואר בתחילת המאמר, הכירה את בעלה כאדם אדיב, עדין ונעים הליכות. נשים רבות מתארות מעין פיצול אישיות בבעל. הן מ
   ספרות איך בתקופת החיזור היה נדיב ומיטיב, איך כתב להן מכתבים יפים ונהג כלפיהן כג'נטלמן אמיתי. אישה אחת אמרה: "כל כך התרשמתי מזה שהוא היה פותח וסוגר את דלת האוטו עבורי, ורק אח"כ נכנס לכיסא הנהג". אישה אחרת אמרה: "הוא ביקר את אימי בבית החולים ללא ידיעתי". לעתים קרובות, גם אם היו רמזים מוקדמים לאלימות, האלימות הישירה החלה רק לאחר שהיחסים התמסדו, והגבר רכש ביטחון ביציבותו של הקשר הזוגי. הפיצול אינו רק בין "הגבר שלפני הנישואים" ל"גבר שאחריהם", אלא הוא גם בין הבית לחוץ. נשים רבות מתארות את הגבר שלהן כמי שבחוץ מקיים את הדימוי העדין ואת דרך הארץ שלו. בחוץ הוא מקובל ואהוב על הכל, ורק בבית יוצא ממנו האיש האלים. זהו פיצול שמחריף את תחושת האשמה ("אם בחוץ הוא כל כך טוב ובבית רע, סימן שאני גורמת לו להיות כזה") ואת שמירת האלימות בסודי סודות.
5. "אף אחד לא יאמין לי" – הפיצול שתואר קודם, בין התנהגותו של הגבר בבית ובחוץ, גורם לכך שנשים רבות נמנעות מלשתף את סביבתן באלימות שהן סופגות. הן מתביישות, והן גם סבורות שאף אחד לא יאמין להן. הרי כולם כל כך מעריכים ואוהבים אותו. הרי הוא איש כל כך מכובד בחוץ. מי יאמין שבבית הוא הופך את עורו?
6. תחושת אין מוצא – כל מה שתואר לעיל יוצר לרוב תחושה של דרך ללא מוצא. הסוד גדל ועימו גם הפחד וחוסר האונים. במקרים רבים הנשים אינן מאמינות שיוכלו להסתדר בחוץ ללא הבעל. לפעמים הן חושבות שאין להן זכות לפרק את הנישואים. החשיבה של "אין זכות" לא שמורה לנשים בחברות השמרניות בלבד (חרדיות, ערביות וכו') אלא גם בנשים מחברות פתוחות שבהן רבים מהזוגות מתגרשים. נשים אלו חושבות שאין להן זכות לפרק משפחה, לגרום למשבר ולסבל לילדיהן, לגרום בושה להוריהן וכו'.

מה מאפשר לנשים לצאת מיחסים אלימים?

לרוב נשים שסובלות מאלימות מנסות להתרגל ולהתמודד עם מצבן מבלי לעורר מהומות. הן חורקות שיניים וממשיכות. הן מודעות לסבלן, אך חושבות שהאשמה היא בהן, או שאינן יכולות לשנות את המצב.

לעתים קרובות, מה שמוביל בכל זאת ליציאה מהקשר הוא אירוע יוצא דופן שהאישה אינה יכולה להתעלם ממנו. למשל אירוע שכלל התעללות באחד הילדים, בגידה שטורפת את הקלפים ("הדבר היחידי שהחזיק אותי שם הוא שהאמנתי שיום אחד אוכל לגרום לו לאהוב אותי"), אמירה או פעולה שמרמזת על סיכון לפגיעה או לרצח של ילדים. למשל, אחת הנשים סיפרה שפחדה התעורר ביתר שאת כאשר בעלה דיבר בזכות גבר שרצח את ילדיו כדי לנקום באשתו. הוא אמר: "כל הכבוד [לגבר ההוא]. היא בטח הטריפה אותו". אישה אחרת סיפרה שראתה תוכנית טלוויזיה על נשים מוכות, ופתאום הבינה שהתוכנית היא עליה.

משהו צריך לקרות כדי שאישה שנמצאת תחת אלימות מתמשכת תקום ותשנה את מצבה. ואותו "משהו" לרוב מציל את נפשה ואת נפשם של ילדיה מהתהומות.

טיפול פסיכולוגי בנשים שסובלות או סבלו מאלימות

טיפול פסיכולוגי עשוי לשמש בכל שלבי ההתמודדות: הוא עשוי לעזור לאישה להבין את מה שקורה לה בקשר הזוגי, הוא עשוי לחזק אותה תוך כדי שהיא נמצאת בקשר זה, והוא יכול לעזור לה לצאת מהנישואים ולשקם את חייה וחיי
ילדיה.

הסבל והמצוקה אינם מסתיימים כשהאישה מצליחה לצאת מהקשר. אישה שנפרדה מבן-זוג ממשיכה להתמודד עם פגיעות נפשיות. לעתים קרובות בן הזוג ממשיך למרר את חייה גם לאחר הפרידה, בדרכים יצירתיות להפליא. לפעמים המשפחה לא יכולה או לא רוצה לספק תמיכה כלכלית וחברתית, והאישה מתמודדת עם דחייה, בדידות חששות ופחדים.

טיפול פסיכולוגי משמש ראשית כעזרה דחופה לנשים שסובלות מאלימות, ובהמשך כקשר תומך, מחזק ומאפשר בנייה של חיים עצמאיים.

לקריאה נוספת:

• אלימות בין בני זוג
• אישיות של בן-זוג מתעלל
• אלימות מילולית בין בני זוג
• התעללות נפשית בזוגיות
• אלימות כלפי ילדים