אגרנות מאופיינת בשמירה כפייתית של חפצים רבים ללא קשר לערכם. האגירה מלווה ברצון עז לשמור על דברים, ובמצוקה או בהססנות מתמשכת לגבי זריקת דברים. לפעמים, אך לא תמיד, הקושי להיפטר מחפצים מלווה ברכישה אינטנסיבית של חפצים בלתי נחוצים. העיסוק הכפייתי באגירה וכמות החפצים הנאגרים היא שמבדילה בין אגרנים לבין אנשים שאינם אגרנים. לרוב מתלווה לאגרנות גם קושי בארגון וסידור, מה שמוביל לערימות מעורבבות של אינספור פריטים. ללא עזרה, התנהגות אגרנית מובילה לצבירה של פריטים כה רבים, עד כי לא ניתן להשתמש בחללי המגורים באופן סביר. למשל, המטבח עמוס בערימות אדירות של חפצים, עד שאי אפשר להשתמש בו להכנת אוכל. אגרנות מובילה לנזקים פיסיים (בטיחותיים), רגשיים, חברתיים וכספיים, ולפעמים אף להתערבויות של רשויות החוק.
הסימפטומים של אגירה יוצרים מצוקה משמעותית ופוגעים בחיים החברתיים, התעסוקתיים ובתחומי חיים חשובים אחרים (משפחה, פנאי וכו'). בעוד האגרנים עצמם יכולים שלא לסבול מהאגרנות, התנהגותם יוצרת לחץ בסביבתם, שכוללת את בני המשפחה, שכנים, עמיתים לעבודה ועוד.
על פי ה-DSM-5, שהוא המילון הפסיכיאטרי האמריקאי שמקובל גם בישראל, אבחון של אגירה מתבסס על ארבעה קריטריונים:
- קושי מתמשך לזרוק חפצים, ללא קשר לערכם הסביר (כלומר, קשה לזרוק חפצים בעלי ערך ושאינם בעלי ערך)
- שמירת החפצים נועדה למנוע רגשות שליליים שנקשרים לוויתור עליהם.
- צבירה משמעותית של חפצים שנערמים במקומות המחייה (לרוב בבית ובחצר)
- התנהגויות הצבירה פוגעות באופן משמעותי בתפקוד
סיכונים ונזקים של אגרנות
מעבר למצוקות החברתיות והכלכליות, שני הסיכונים המרכזיים הם בתחום הבטיחות והבריאות.
כשהבית כולו מלא בערימות של חפצים, קל למעוד ולהילכד במפולת של חפצים. ידועים מקרים של אנשים מבוגרים שמעדו, שברו איברים ואף מתו מבלי שיכלו להזעיק עזרה. בנוסף, ערימות החפצים מקשה על ניקוי חלל המגורים, ולכך ישנן השלכות תברואתיות. ערימות בלתי מובחנות של חפצים מעלות גם את הסיכונים להתפשטות אש, למקקים ומכרסמים, לריחות קשים, צמיחת עובש, מזון נגוע ופגיעות היגייניות נוספות.
אגרנות מעלה את הסיכון למחלות שונות, וביניהן פיברומיאלגיה (כאבי שרירים מפושטים ותשישות), עייפות כרונית, משקל יתר, סוכרת, הפרעות שינה, דלקת פרקים, בעיות המטולוגיות (בכלי הדם), פגיעות בתפקודי לב ומחלות נוספות שנקשרות להזנחה עצמית.
סיכון נוסף למי שסובל מאגרנות ואלו שחיים איתו הוא בפינוי ממקום המגורים ואובדן קורת גג, בשל בעיות תברואה ודרישות השכנים ובשל הסתבכויות כלכליות.
שכיחות וגיל לאגרנות
ההערכה הרווחת היא כי שכיחות ההפרעה היא בטווח של 2%-5% באוכלוסיה והיא עולה אל מעל 6% בקרב אנשים שמעל גיל 55. בשונה מסימפטומים של OCD, שנוטים לעלות ולרדת בצורת "גל", סימפטומים של אגרנות נוטים להתגבר בהדרגה לאורך זמן.
גיל פריצת ההפרעה משתנה, אך במרבית המקרים (כנראה 80%) ישנם סימפטומים כבר בגילאי 10-20. בילדות, האגרנות מלווה בייחוס של תכונות אנושיות לחפצים ("הספל מרגיש ש…"). כמחצית מהאנשים מאובחנים לפני גיל 30. אגרנות לא מתחילה להתפתח בקשישים. כשיש אגרנות בקשישים, מדובר בהחמרה של סימפטומים שהחלו הרבה קודם לכן.
ללא טיפול תרופתי ו/או פסיכולוגי, הסימפטומים מחמירים באופן משמעותי עם העלייה בגיל. כמחצית מהאנשים מאובחנים לפני גיל 30. אגרנות לא מתחילה להתפתח בקשישים. כשיש אגרנות בקשישים, מדובר בהחמרה של סימפטומים שהחלו הרבה קודם לכן.
מה אוגרים?
לרוב האגירה היא של עיתונים, קישוטים, פסלונים, אוספים וכוסות קפה. ישנם אנשים שאוספים בעלי חיים, לרוב מאותו מין (למשל רק חתולים, רק כלבים וכו'). במקרים אלו לרוב המודעות לבעיה נמוכה או אפסית, הפגיעה בתפקוד חמורה וישנם סיכונים בריאותיים מוגברים.
האם אנשים עם הפרעת אגירה מודעים לבעייתם?
ישנם אנשים עם הפרעת אגירה שמודעים באופן חלקי או מלא לבעייתם, ואולם, לפחות מחציתם אינם מודעים למצבם. הם אמנם חווים מצוקה, אך מייחסים את התנהגותם לכורח המציאות. למשל, לכך שחשוב לשמור על דברים מכיוון שאולי בעתיד יהיה צורך בהם. אדם הסובל מהפרעת אגירה עשוי לטעון שאמנם הבית מלא חפצים, אך הבעיה היא בכך שהבית קטן מדי. היעדר מודעות מקשה על קבלת עזרה. ואכן, אגרנים שאינם מודעים לבעייתם לרוב טוענים שאין להם צורך בטיפול או בהתערבות חיצונית כלשהי.
למה אנשים אוגרים חפצים?
מחקרים שמתבססים על ראיונות ושאלונים מראים שישנם ארבעה מניעים מרכזיים בהתנהגויות אגירה.
- התקשרות רגשית לחפצים – החזקת חפצים רבים יכולה להיות מקור לנחמה ולתחושת ביטחון. החפצים מייצגים זהות אישית, ועל כן שמירתם מייצגת שמירה על זהות ועל הערכה עצמית. החפצים מוחזקים כתזכורת סנטימנטלית לאירועי חיים ("זה מזכיר לי את הטיול לונציה…"). מניע זה מתבטא בתגובות רגשיות עזות על האפשרות לזרוק משהו. למשל רצון למות כשזורקים פריט סנטימנטלי. אנשים עם הפרעת אגירה עשויים להגיד שלהשליך חפץ זה כמו לאבד חלק של העצמי או איבר מהגוף. ישנם שחשים אחריות לשמור על החפצים מכל רע, כאילו החפץ עצמו עשוי לסבול אם יושלך.
- הימנעות מבזבוז – תחושה של אחריות למניעת בזבוז. מניע זה מוביל אנשים להחזיק חפצים לא בגלל שהם רוצים אותם או קשורים אליהם, אלא כדי להימנע מבזבוז של משהו שעוד אפשר להשתמש בו. חלקם בעלי מודעות
סביבתית, ומעדיפים בבירור מחזור על פני בזבוז.
- שמירת מידע – חפצים כוללים מידע, ולפעמים שמירתם משמשת לשמירת המידע שעליהם. ישנם אנשים ששומרים על עיתונים ישנים כי הם פוחדים שבעתיד יזדקקו למידע כלשהו שכתוב בהם. הם רוצים לשמור ולזכור מידע, והחפצים הם אמצעי השימור.
- משיכה אסתטית – אגרנים עשויים להעניק משמעות אסתטית מהחפצים שברשותם. למשל, הם יראו בחפצים שגרתיים למדי (ספלים, קישוטים ועוד) כבעלי צורה וצבע מיוחדים, והם נהנים להביט בהם.
נראה שכל אדם שסובל מאגירה מוגזמת מכיר היטב לפחות את אחד המניעים לעיל. כקבוצה, האגרנים גבוהים בכל הארבעה מאנשים שאינם אגרנים. אך כיחידים, הם עשויים להתמקד במניע אחד או שניים, ולא בכל הארבעה.
מתי זו אינה אגרנות?
כשאגרנות מופיעה בגיל מבוגר, חשוב לשלול גורמים אורגניים להתנהגות. הגורמים האורגניים נקשרים לקשיים קוגניטיביים או תפקודיים, לפציעות ראש, דמנציה (הפרעות בזיכרון), ונזקים הנגרמים משימוש מופרז באלכוהול. כשהאגרנות מופיעה כחלק ממחלות נפש (בעיקר סכיזופרניה), לרוב יתלוו לה חוסר ארגון קיצוני וזוהמה. בנוסף, כאשר האגירה היא של חפצים מסוג מסוים בלבד, או כאשר הם מרוכזים בחדר אחד בלבד, אין מדובר בהפרעת אגרנות, אלא יותר בסוג כלשהו של אספנות.
טיפול באנשים עם הפרעת אגרנות
כאמור, אגרנים רבים אינם מודעים לבעייתם (או שאינם מודעים לחומרת הבעיה), ולכן מעטים מהם פונים לטיפול ביוזמתם. כאשר ישנן פניות לטיפול, הן לעתים קרובות נובעות מיוזמה של אחרים. למשל התערבות של קרוב משפחה, שירותי הרווחה, המשטרה או נציגי תברואה.
פניות עצמיות לטיפול לעתים קרובות נובעות ממצוקות נלוות לאגרנות. כ-75% מהאגרנים סובלים מהפרעות חרדה או דיכאון, ואיתן הם פונים לטיפול. סיבות נוספות לפניה לטיפול נוגעות להפרעות אחרות שמתקיימות לצד האגרנות, כגון הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD) או הפרעת קשב וריכוז (ADHD).
נכון להיום, חסרים מחקרים שבדקו יעילות לאורך זמן של טיפולים באנשים עם הפרעת אגירה. המחסור במחקר בתחום נובע מכך שרק ב-2013 הפרעת האגרנות הוכרה כנפרדת מ-OCD, וכל המחקרים שנעשו עד אז התייחסו אליה במסגרת של OCD.
הטיפול בהפרעת אגירה יכול להיות תרופתי ופסיכולוגי:
טיפול תרופתי – הטיפול התרופתי דומה לזה שניתן בהפרעה אובססיבית-קומפולסיבית, ולרוב מבוסס על תרופות נוגדות דיכאון וחרדה באחד משני סוגים: מעכבי ספיגת סרוטונין (SSRI, למשל ציפרלקס), ומעכבי ספיגת סרוטונין-נוראפינפרין (SNRI, למשל ויאפקס). יש לציין שמחקרים הנוגעים להשפעת התרופות על תסמיני אגרנות לא מספקים תוצאות חד-משמעיות, בעיק
ר מכיוון שרובם מתמקדים באגרנות כחלק מהפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD), ולא ב"אגרנות עצמאית". במחקרים שנעשו על אנשים שסובלים מ-OCD, השפעת התרופות על אגרנות הייתה חלשה מזו שהייתה ל-OCD שאינו אגרני.
טיפול פסיכולוגי – ישנם כמה סוגים של טיפולים פסיכולוגיים שמסייעים לאנשים עם התנהגויות אגירה. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי שעוסק בתפיסות ובחרדות הנוגעות לזריקת חפצים. הטיפול הקוגניטיבי מנסה לסייע בהגמשת
המחשבות המקושרות לאגירה. למשל להערכת יתר של הערך האסתטי של חפצים שנאספים, של תועלתם, של ייחודם ושל חשיבותם הרגשית. הטיפול ההתנהגותי משלב הצבת מטרות, אימון על במיון חפצים לפי ערכם והשלכת חלק מהם בהתאם והתנגדות לרכישת חפצים. בטיפול כזה ההתנסות בזריקת חפצים היא הדרגתית, ומתרחשת בקליניקה בנוכחות המטפל. יתרונו של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא גם חסרונו: זהו טיפול שמתמקד בעיקר בתסמינים ובמחשבות הגלויות, ומסייע באמצעות כלים פרקטיים ותרגולים. הבעיה היא שטיפול כזה אינו עוסק בצרכים ובמחשבות עמוקות יותר. אם צרכים, רגשות ומחשבות בסיסיות אינם זוכים לעיבוד בטיפול, התוצאה עלולה להיות החלשה של סימפטומים לאגרנות והתפתחות סימפטומים אחרים. טיפול פסיכו-דינאמי יוצא מנקודת הנחה שסימפטומים של אגרנות מבטאים צרכים, תפיסות ורגשות הנוגעים לתפיסות האדם את עצמו ואת העולם. אם הטיפול יאפשר עיבוד מוצלח של תפיסות ורגשות, הצורך באגירה יפחת או אף יעלם באופן טבעי. חשוב להוסיף שטיפול דינאמי אינו שולל עבודה עם כלים ותרגולים, ולעתים קרובות הוא אף מעודד שימוש בהם. אך הוא יעשה זאת לא דרך חוברת הוראות מוכנות מראש, אלא בתנאים שיעודדו את המטופל להמציא את הכלים והתרגולים הנכונים עבורו.
לקריאה נוספת על אגרנות
מות חפצים אדירה.
