טיפול בהורים שכולים
אובדן של ילד הוא אחת ההתמודדויות הקשות ביותר עבור הורים. זוהי חוויה שמאתגרת את הזהות העצמית ואת האמונה הבסיסית ביכולת של ההורה להגן על ילדיו. הזהות האישית וההורית עוברת טלטלה, מכיוון שההורה נשאר ללא ילד שעבורו היה הורה. מאמר זה יעסוק בשני אתגרים מיוחדים עבור הורים שכולים:
- המתח בין הורות לילד המת לבין הורות לילדים החיים
- שימוש בתמיכה פורמאלית ולא פורמאלית
הורות לילד המת במקביל להורות לילדים החיים
הורה שמתאבל על מות ילדו שרוי בצער, במצוקה ובהתמודדות שלעתים מקשה עליו לתקשר עם ילדיו החיים בהתאם לצרכיהם. מחקרים מלמדים על תגובות שונות של הורים שכולים כלפי ילדיהם החיים. ישנם הורים שמתעלמים וכאילו שוכחים את ילדיהם החיים, וישנם הורים שבעקבות אסונם חווים עצמם קרובים יותר לילדיהם החיים.
דוגמה ציבורית בולטת בהקשר זה עולה מסיפורו של המשורר נתן יונתן. יונתן שכל את בנו ליאור במלחמת יום כיפור. בשירים שכתב, כמו גם באתרי האינטרנט שלו, מתוארים אהבתו העמוקה לליאור וכאבי השכול על ליאור. מי שאינו מוזכר בכתיבתו של יונתן הוא בנו החי, זיו. זיו היה בן 13 בזמן ששכל את אחיו. בראיון שנערך עם זיו בצאת אלבום הבכורה שלו, אמר: "קשה מאוד במשפחה שכולה לקנות לך קול, לצאת מהשכול אל החיים ולהגיד 'אני כאן' ".
לשכול השפעה מתמשכת ומאוד משמעותית על אחים, השפעה שלא ניתן לבטלה. כאשר אחים שכולים יכולים לקבל תמיכה רגשית מהוריהם, התמודדותם עם השכול יכולה להיות טובה. אחים שכולים נקראים לעתים "מתאבלים שקופים", מכיוון שהם נחשבים צעירים מכדי לתפוס את משמעות האובדן והמוות. במצב כזה הורים ואנשי חינוך עלולים לחשוב שהאחים פטורים מהתמודדות עם האובדן, ואינם זקוקים לעזרה מיוחדת. החברה כולה נוטה להתגייס יותר לעזרת ההורים מאשר לטיפול באחים. זוהי כמובן תפיסה שגויה, ובהקשר זה נוכל לחזור לדברי זיו יונתן, עשרות שנים לאחר ששכל את אחיו: "אני חי ואני כאן ואני איבדתי את האח שלי ואני יום־יום מתגעגע אליו".
סכנת השקיפות גדולה במיוחד "בילדים הוריים". ילדים הוריים הם ילדים שמתנהגים כהורים וכמטפלים של הוריהם שלהם. הם דואגים להוריהם, מטפלים בהם היטב וחשים אשמה אם הם מבטאים את רגשותיהם ואת הצורך שלהם עצמם בתמיכה.
התמודדות של משפחה שכולה כוללת שלושה צעדים קריטיים: הכרה מחודשת, ארגון מחודש והשקעה מחודשת. מדובר בשלושה שלבים שכל אחד מהם מהווה תנאי לבא אחריו. הכרה מחודשת במציאות של האובדן ושל הצרכים המשתנים של בני המשפחה מניחה את הבסיס לארגון מחודש של חיי המשפחה ושל התקשורת בתוכה, וזו מובילה לשינויים בסדרי עדיפויות חדשים של ההורים ושל המשפחה כולה.
הורים ששוכלים את בנם היחיד מתמודדים עם זעזוע של הזהות ההורית, מאחר ואין עוד ילד להיות לו להורה. לעומת זאת הורים ששוכלים את אחד מילדיהם מתמודדים עם אתגר מורכב, שיש בו אובדן של זהות ההורה של הילד המת, עם התמשכות הזהות ההורית לילדים החיים. ההתמודדות עם ילדים חיים שזקוקים לתמיכה בזמן שההורה עצמו שרוי באבל מייצרת לפעמים רגשות קשים של אשמה, צער וחוסר אונים. רגשות אלו עלולים להוביל להתכנסות 
ודיכאון הן של הורים והן של האחים השכולים.
תקשורת בין הורים שכולים לילדיהם החיים
במחקר חדש שהתבסס על ראיונות עם הורים שכולים (Rossetto, 2015), הועלו חמש אסטרטגיות התמודדות עם ילדיהם החיים:
- תקשורת ישירה – שכוללת שיחות על הילד המת, מי היה ואיך היה, תקשורת על רגשות ומחשבות ועל האופן בו הילד המת ממשיך להתקיים בנפשם של בני המשפחה. התקשורת מתפתחת ככל שהילדים משתפים גם הם ברגשותיהם, בזיכרונותיהם ובמחשבותיהם. תקשורת ישירה מאפשרת הענקת משמעות לזיכרונות ולחיים. היבט נוסף בתקשורת ישירה הוא נחמה ועידוד. הורים שכולים יכולים להעניק לילדיהם החיים את תחושת היותם מיוחדים ויקרים, ואת האמונה שאינם אשמים במות אחיהם. הם מסמנים שהם נגישים לילדיהם למרות הצער והאבל עימו הם מתמודדים. המסר שלהם הוא שהילדים החיים חשובים לא פחות מהילד המת, ושהאחים בשום אופן לא אחראים למות אחיהם ולא יכלו לעשות דבר כדי למנוע אותו.
- הסתרה – ישנם הורים שבוחרים לתמוך בילדיהם החיים באמצעות הימנעות (בדרגות שונות) מתקשורת על הילד המת. לפעמים הורים מסתירים את רגשותיהם כדי להימנע ממצב בו הם מפחידים את ילדיהם או מעיקים עליהם, ולפעמים הם אינם יודעים איך לגשת ולדבר עם ילדיהם על הנושא. במצבים קיצוניים, הילד המת הוא כמעט בגדר טאבו, ואי אפשר להתייחס לחייו או למותו בשיח המשפחתי. במצבים כאלו הורים ואחים שכולים מתקשים לעבד את האובדן ולבנות מנגנוני התמודדות שמבוססים על תקשורת ותמיכה.
- חיזוק לכידות משפחתית – מדובר בהשתתפות בפעילויות ויצירת תחושת יחד. למשל, יציאה משפחתית לחופשות, לבית הכנסת, להליכה, לקניות, למשחקי כדורגל, לארוחות ערב וכו'. פעילויות כאלו מאפשרות ליצור לכידות, לבטא אהבה ונגישות ולהעביר מסר חשוב לפיו החיים לא נעצרו.
- תקשורת עם העולם החיצון – עם בני המשפחה המורחבת, הקהילה, בית הספר וכו'. למשל, הורים שכולים עשויים להיעזר בהורי חברים של הילדים. משפחות שנענות להצעות של עזרה עשויות לחוש שאינן לבד, ושהן נהנות מתמיכה רחבה. נושא זה יידון באופן מעמיק יותר בהמשך המאמר.
- אזכרות – מיוחדות ואוניברסאליות. למשל ימי זיכרון בתאריך פטירת הילד והשתתפות בפעילויות לזכרו, וכן השתתפות בטקסים לקבוצות או ציבורים שלמים (כגון יום זיכרון לאומי). מועדי זיכרון כמובן אינם מהווים תחליף לזיכרון המתמשך, אך הם עשויים להבחין בין זרימת החיים לבין עצירתם לפרקי זמן של התייחדות עם המת.
יצויין כי הורים שכולים רבים מצליחים לתמוך בילדיהם הנותרים וחווים בעקבות כך התחזקות אישית ומשפחתית. תמיכה חברתית וליווי מקצועי עשויים לסייע להורים לתמוך בילדיהם ולהתמודד עם האבל תוך חיזוק התקשורת המשפחתית. החלק הבא יעסוק בתמיכה חברתית פורמאלית ולא פורמאלית, ובשאלה מה ההורים צריכים ומה הם מספרים שעוזר להם בהתמודדותם עם החיים בצל השכול.
תמיכה חברתית בהורים שכולים
מה הורים שכולים רוצים? לאיזו תמיכה הם זקוקים בימי האבל ובשנים שלאחר אובדן ילדם? במחקרים שהתבססו על ראיונות עם הורים שכולים עלו המאפיינים הבאים כחשובים במיוחד בתוך מערכות התמיכה בהורים:
- תמיכה בסביבה הטבעית – תמיכה לרוב ניתנת מסביבתם הטבעית של ההורים, והיא משקפת את עומק היחסים עם האנשים שמציעים את עזרתם. תמיכה קרובה מגיעה מחברים קרובים ובני משפחה, ואילו תמיכה פחות קרובה אך משמעותית יכולה לבוא מעמיתים לעבודה, מהורים של ילדים אחרים, מאנשי חינוך שהכירו את הילד וממטפלים. לפעמים הורים מפיקים תמיכה מסביבה שאינה מודעת לכך, כאשר עצם הישיבה במרכז קניות שכונתי, בבית קפה או בגינה ציבורית כשההורה נמצא עם אנשים אחרים, מספקת נחמה וביטחון מסוים.
- קשרים מתמשכים – חשוב שהאנשים שתומכים בהורים יכירו בהשפעה המתמשכת של אובדן הילד על הוריו, במחשבותיהם על הילד ובזיכרונותיהם ממנו. כאשר חברים ובני משפחה מנסים להתעלם או להרחיק את הזיכרונות (גם אם מתוך כוונות טובות), או לדחוק בהורים להפסיק לחשוב על ילדם, תיווצר לרוב תחושה של חוסר הבנה ובדידות.
- מחויבות ומסירות להורים השכולים – התמיכה המשמעותית ביותר באה מאנשים שמתעקשים לתמוך גם כשההורים מתכנסים בתוך עצמם, ואשר זמינים לסיפוק הצרכים העמוקים של ההורים. מדובר הן בחברים ובני משפחה והן אנשי מקצועות העזרה, שמעמידים את עצמם לרשות ההורים ללא סייג. במקרים אלו ההורים עשויים לראות את האנשים שתומכים בהם כחלק ממשפחתם שלהם. חלקם אומרים: "הם (חברים או מטפלים) נעשו חלק מהמשפחה שלנו".
- עזרה מעשית – לעתים קרובות הורים שכולים זקוקים לכך שאחרים ייזמו עזרה ויציעו אותה באופן מעשי וספציפי. אמירות כגון: "אם אתה צריך משהו תגיד לי" אינן עוזרות, כי בתוך הכאב והטלטלה הנפשית ההורים לרוב לא יודעים למה הם זקוקים, ולא יודעים למה אפשר לצפות מאחרים. לעומת זאת הצעות עזרה קונקרטיות ("ניקח את הילדים שלכם מחר לטיול"; "ניקח על עצמנו את ארגון האזכרה"; "חשוב שתגיע לטיפול פעמיים בשבוע") יכולות להיות בעלות ערך רב.
- מתן זמן – הורים שכולים מעריכים עזרה של מתן זמן. למשל מעסיק שאינו דוחק בהם לחזור לעבודה וחברים שאינם לוחצים לחזור מהר לשגרה.
- עבירות טובות – כאן מדובר באנשי מקצוע שמגמישים את הכללים כדי לעזור להורים באופן שאינו מקובל במקצועם. למשל, קשר מאוד אישי שנוצר עם היועצת החינוכית בבית הספר של הילד, עם העובדת הסוציאלית, אחות שטיפלה בילד או פסיכולוג. כאשר אנשים אלו חורגים מהכללים ומהגבולות הרגילים של מקצועם כדי לתת להורים משהו שהם זקוקים לו, ההורים לרוב מקבלים זאת ברגשות של תודה, הוקרה והקלה.
- אותנטיות – חשוב שהתמיכה בהורים תהיה אותנטית ותכלול ביטויים ישירים וכנים של ההתמודדות עם השכול. הורים שכולים לרוב לא מפיקים תועלת מ"הליכה על ביצים" סביב מה שקרה להם, אלא מעריכים דיבור ישיר, כן ומאפשר. מובן שבתחום זה ישנם הבדלים בינאישיים שחשוב להיות קשובים להם. אם הורה מעדיף דיבור בלתי ישיר יש לכבד זאת, ולשים לב מתי ובאלו תנאים אפשר לשוחח עימו גם באופנים אחרים.
- להיות מכוונים – בהקשר זה הכוונה היא להיבטים הלא מוחשיים של הקשר. לתמיכה מאנשים שמבינים את שפת הגוף ואת האותות הלא מילוליים של ההורים השכולים ונענים להם. למשל, הם מזהים מתי ההורים רוצים להיות לבד, איזו עזרה מתאימה ברגעים קשים במיוחד וכו'.
- להיות עסוקים – הורים שכולים לעתים קרובות מוצאים נחמה ועזרה באפשרות להיות עסוקים במשהו, בין אם בעבודה או בחיי הפנאי. אפשר להיות עסוקים בבניית בית חדש, בהיריון נוסף, בפעילות הנוגעת לבית הספר וכו'. האפשרות להיות עסוק עשויה להקל על ההורה השכול, ואפשר לעזור לכך בשני אופנים: באופן הישיר, למשל יציאה עם ההורים לפעילויות פנאי, ובאופן עקיף, ע"י הימנעות מביקורת על העיסוקים החדשים. למשל, הורים שבוחרים בהיריון נוסף עלולים לחוש שאחרים מתייחסים לכך כאל ניסיון להחליף את הילד המת בילד חי. לרוב זה אינו המצב. ההורה השכול לא מנסה להחליף ילד בילד, וממילא החלפה כזו אינה אפשרית. הוא מנסה להעסיק את עצמו בגידול ילד, בהורות נוספת או בפעילות אחרת שתעניק לחייו כיוון ומשמעות.
הורים שכולים מספרים על כמה היבטים חשובים נוספים, שאחד מהם הוא קושי בהשגת תמיכה בחברה שמושקעת בעצמה. בחברות מסורתיות התרבות היא קהילתית יותר, ותמיכה במצבי אבל היא חלק בלתי נפרד ממהלך החיים. לעומת זאת בתרבות המערבית, שבה מרבית האנשים מושקעים עד מעל לראשם במרוץ של עבודה, משפחה ופרנסה, קשה יותר להורים לקבל תמיכה קרובה ונגישה. לפעמים ניתנת להם תמיכה מאוד מאסיבית בתקופה הראשונה
לאבל, ולאחר מכן הידידים ובני המשפחה חוזרים לשגרת חייהם ומותירים את המשפחה בבדידותה.
אלו שמצליחים לתמוך לאורך זמן במשפחה זקוקים גם הם לתמיכה ועזרה. אנשי מקצוע שמכופפים את הכללים ומושקעים במשפחה יותר ממה ש"מקובל" במקצועם עלולים לקבל כתף קרה במסגרת המקצועית שלהם, על אף שגם הם זקוקים להתייעצות ולתמיכה. סבים וקרובי משפחה אחרים לעתים קרובות תומכים בהורים השכולים, אך גם הם מתמודדים וזקוקים לתמיכה. התמיכה בהורים שכולים משפיעה באופנים רבים גם על התומכים עצמם, שגם כן זקוקים להתייעצות ולתמיכה.
טיפול פסיכולוגי או ייעוץ אישי עשויים לסייע להורים שכולים לעבד את אבלם ולבנות את החיים שלאחר אובדן ילדם. טיפול או ייעוץ עשויים לעזור להורים באתגר של תקשורת בריאה וקרובה עם ילדיהם החיים. כאמור, טיפול וייעוץ לעתים קרובות נדרשים לא רק להורים עצמם אלא גם לאנשים הקרובים להם, שתומכים בהורים ומתמודדים עם השפעותיו העקיפות של האבל.
ד"ר הדס הרמתי מטפלת בהורים ואחים שכולים שזכאים לטיפול דרך משרד הביטחון, אגף משפחות והנצחה.
לקריאה נוספת:
