טיפול נפשי לאחר לידת תינוק מת
לידת מת (stillbirth) מוגדרת כמוות ברחם, שמתרחש החל מהשבוע ה-20 להיריון. משמעות ההגדרה היא שהעובר מת בשלב בו יכול היה עקרונית לחיות מחוץ לרחם. זאת להבדיל מהפלות, שמתרחשות בשלב שבו אין לעובר אפשרות לחיות מחוץ לרחם. שכיחות לידות מת בעולם מוערכת ב-1% מכלל הלידות במדינות מפותחות וכ-2.6 מליון בשנה. לעתים קרובות מוות כזה מתרחש בהיריון תקין, באופן פתאומי, וההורים מקבלים את הבשורה על מות תינוקם ללא הכנה מוקדמת, ומגיבים בהלם ובזעזוע.
לידת מת היא מקרה מאוד ייחודי של שכול. בשונה ממצבים אחרים של הורים שכולים, ההורים האבלים לא הכירו את ילדם, ולכן הם לא מאבדים ילד שהיה חלק מעברם, אלא ילד שהיה אמור להיות חלק מעתידם. חלק מלידות המת מתרחשות בשלב מאוחר של ההיריון (חודש שמיני או תשיעי), לאחר חודשים של ציפייה ללידה ולהרחבת המשפחה. בנוסף על כך הלידה עצמה עלולה להיות טראומטית ולהוסיף על מורכבות האבל.
לידת מת היא חוויה מורכבת שכוללת אובדנים רבים, וביניהם כאלו שנוגעים להערכה עצמית, לשאיפה להורות, להיריון, לפחד מ(אי) יכולת להביא חיים אחרים, לזהות נשית, גברית והורית ועוד.
למרות המורכבות, החברה תופסת שכול על עובר כתהליך קל יחסית. אובדן עובר נראה לאנשים מבחוץ כפחות טראומטי ופחות קשה מאובדן ילד, והציפייה היא שההורים יתגברו על החוויה ויחזרו במהרה לשגרה תקינה. ציפייה זו משאירה את ההורים בודדים ומכונסים בכאבם. בעוד הכאב של הורה שכול "רגיל" מקבל גיבוי חברתי ומגייס תמיכה מתמשכת, כאבם של הורים שאיבדו את עוברם לעתים קרובות נותר מיותם ובלתי מתוקף, כלומר ללא אישור חברתי. זהו מצב שעלול להקשות על תהליך האבל ולהגביר את עוצמת הכאב הנפשי. מורכבות נוספת נקשרת לכך שלידת מת עלולה להשפיע גם על המשפחה כולה, כולל האחים, על ההתקשרות לתינוק שיוולד בהמשך ועל היחסים הזוגיים בין ההורים.
השפעות וסימפטומים לאחר לידת מת
מחקרים על לידת מת מדווחים על כמה השפעות שכיחות שמתפתחות בהורים:
- דיכאון וחרדה – בשנים שלאחר לידת מת עולה הסיכון לדיכאון ולחרדה. הסיכון לדיכאון וחרדה גבוה במיוחד בקרב נשים שאינן נשואות או בנשים שאינן זוכות לתמיכה נפשית מצד בעליהן. סיכון גבוה במיוחד לדיכאון ולחרדה נמצא כאשר האב מסרב לשוחח עם בת זוגו על התינוק ועל החוויה, והאם מתמודדת עם אבלה לבד. סימפטומים של דיכאון וחרדה נמצאו בעיקר בשנה וחצי הראשונות לאחר הלידה, אך הם עלולים להימשך גם שנים אחדות לאחר הלידה.
- תהליך אֵבל – נשים רבות מדווחות על כך שלפני אבחון המוות היו להן תחושות מוקדמות שמשהו לא בסדר. למרות זאת, האבחון התקבל בהלם, פחד ו/או טשטוש, ומלווה בתחושת בדידות. מיד לאחר האבחון מרבית האימהות מתמקדות בלידה שנחווית כמשימה קשה שיש לצלוח. חלקן מדווחות על תחושה של סיפוק או הקלה כאשר הן משלימות את משימת הלידה. מרבית הנשים מעריכות את האפשרות להיות במחיצת התינוק המת לאחר הלידה כחשובה, וחלקן מרגישות שהיו זקוקות לזמן רב יותר מכפי שהתאפשר עם תינוקן. תהליך האבל יכול להימשך בין שנה למספר שנים, ולעבור במשך הזמן שינויים רבים. נשים מתארות תחושות שונות בתהליך זה, וביניהן אובדן שליטה, פגיעה בזהותן כנשים ואימהות, בדידות, אשמה (בעיקר אם גורם המוות אינו ידוע) וחרטה על כך שלא שיתפו את ילדיהן בטקס הפרידה מהאח המת.
- יחסים זוגיים – בהקשר זה נמצאו ממצאים מאוד מגוונים, שכוללים הן סיכון מוגבר לפגיעה ביחסים הזוגיים בין ההורים, והן סיכוי מוגבר לחיזוק הקשר הזוגי וחיי הבית. נראה שכאשר שני ההורים מצליחים לתמוך ולחזק אחד את השני בתהליך האבל, הם חווים יחסים מספקים, מעשירים וטובים יותר מבעבר. לעומת זאת כאשר אחד ההורים חש בודד יותר או פגוע יותר בתהליך, וכאשר לא מתאפשרת התמודדות משותפת, עולה הסיכון לפגיעה במערכת היחסים.
כדאי לראות ו/או להחזיק את התינוק המת?
בעבר היה נהוג להרחיק את התינוק המת מהוריו מיד לאחר הלידה ולתת להורים תרופות הרגעה אם פיתחו מצוקה ניכרת. הנטייה הייתה שלא לדבר עם ההורים על האובדן, ולעודדם לחזור הביתה ולנסות למחוק מזיכרונם את ההיריון והלידה. גישה זו השתנתה בשנים האחרונות לכיוון של יותר עידוד לעיבוד האובדן, להחזקת הילד ולשמירת מזכרות ממנו. המחקרים חלוקים בדעותיהם בדבר השפעת המפגש בין הורים לתינוק המת, ויתכן שממצאים סותרים בנושא נובעים מכך שחלק מהמחקרים עוסקים בלידות מת מוקדמות (שבוע 18 להיריון ואילך) וחלקם ללידות מת מאוחרות. סביר להניח שחווית החזקת עובר בן 20 שבועות שונה מחוויית החזקת תינוק בן 30-40 שבועות, ויתכן שהתוצאות החיוביות של החזקת התינוק עקביות בעיקר במקרים של לידות מת מאוחרות.
סקירה עדכנית ומקיפה של מחקרים על החזקת התינוק המת (Kingdom ועמיתיה, 2015), מעלה שהימצאות עם הילד המת לאחר הלידה השפיעה לטובה על ההורים ועל התמודדותם עם השכול. נראה שמרבית ההורים זקוקים לזמן מספק של מפגש עם תינוקם שבו יוכלו לחוש אותו ולהיפרד ממנו. כאשר נהלים של בית החולים אינם מאפשרים די זמן, ההורים עלולים לחוות חסר זה למשך שנים. עוד נמצא שהימנעות מראיית התינוק והחזקתו העלתה את הסיכון להתפתחות דיכאון וחרדה.
מחקרים מראים שכמעט כל האימהות (99.7%) שהחזיקו את תינוקן או לפחות ראו אותו שמחות על שעשו זאת. לעומת זאת 80% מהאימהות שלא ראו את תינוקן המת מתחרטות ומצטערות על כך. החרטה והצער בולטים גם בקרב אימהות שבחרו מיוזמתן לוותר על מגע עם ילדן לאחר הלידה ( Radestad et. al., 1995). הצער הוא על היעדר מזכרות וזיכרונות מהתינוק ועל החמצת טקס של פרידה. יצויין כי חלק מהנשים שהחזיקו את תינוקן המת חוו פחד בדקה הראשונה, אך לאחר מכן הן חשו בנוח עם תינוקן, רצו לראות ולחוש אותו וביקשו לנצור זיכרונות מרגעים אלו עימו.
ישנם הורים שמבקשים מהצוות הרפואי שינחה אותם, האם כדאי לראות ולהחזיק את התינוק לאחר הלידה או לא. ואולם, כאשר הילד נמסר לאם ללא התייעצות קודמת, כאקט טבעי וברור, היא כמעט תמיד מקבלת הזדמנות זו בברכה וחשה בנוחות רבה עם תינוקה. עוד נמצא שכאשר המיילדת אומרת כמה התינוק יפה, האֵם רוצה לראותו וחשה בנוח להחזיקו בחיקה. לצוות המטפל יש, אם כן, השפעה ניכרת על תגובת ההורים ועל נכונותם להיפרד מתינוקם. הורים חשים פחות מזועזעים ופחות בודדים כאשר הצוות הרפואי מתייחס לתינוק המת כאנושי ולא כאובייקט דומם וכאשר מתקיימת תקשורת בכתב ובעל פה לגבי אפשרויות שונות של פרידה מהתינוק לאחר הלידה. בשלב אבחון המוות מרבית ההורים כה המומים וכואבים, עד שהם אינם מסוגלים לעכל מידע שמעבר לאבחון עצמו. במצב זה הורים עשויים להיעזר בהנחיות בכתב שיתייחסו לסוגיות טכניות ורגשיות הנוגעות ללידה. למשל, לאפשרות להביא מצלמה לחדר הלידה ולהנציח באמצעותה את התינוק.
איך מרגישים האבות?
לידת מת היא תהליך שעוברים שני הורים. למרות זאת, מרבית המחקרים עוסקים באימהות בלבד, ורק מיעוטם מתייחס לצרכים ולתהליכים הרגשיים שעוברים האבות. מחקרים שמתייחסים לאבות מעלים שהאבות עוברים את אותו תהליך של הלם, צער והכחשה עם קבלת האבחון. אבות, בדומה לאימהות, נקשרים לתינוקם ומטמיעים זהות הורית עוד במהלך ההיריון. טכנולוגיות כגון מוניטור ואולטרה-סאונד מאפשרות כיום לאבות לתפוס את תינוקם באופן מוחשי ולחוש עצמם חלק בלתי נפרד מהתפתחות ההיריון וההורות. תהליך זה של התקשרות והורות מתעצם ככל שההיריון מתקדם ונעשה גלוי, כלומר "ציבורי". ככל שההתקשרות והזהות ההורית מתעצמת, כך גם ההתמודדות עם אובדן התינוק נעשית קשה ומורכבת.
עם זאת, אבות רבים נוטים שלא לבטא את רגשותיהם אלא לעמוד לרשות בת זוגם ולתמוך בה. זהו תהליך שמביא לידי ביטוי את המתח שבין ביטוי הכאב לבין תפקידו החברתי של הגבר כחזק, תומך בבת זוג
תו ודואג למשפחתו.
מה עוזר להורים לקראת לידת תינוק מת?
כאמור, הורים לרוב מרוויחים מהאפשרות לראות ולהחזיק את תינוקם (בעיקר אם הוא מת בשלבי התפתחות מאוחרים) ולשמור מזכרות ממנו. הם זקוקים לזמן מספק של התייחדות עם תינוקם ופרידה ממנו.
בנוסף, חשוב שיינתן הסבר על סיבת המוות במידה וזו ידועה. ההסבר עלול להקל על רגשות האשמה של הורים, לאפשר ציפייה ותקווה לעתיד ולצמצם תחושות של חוסר שליטה וחוסר אונים. קל יותר להתמודד עם סיבה ידועה וברורה מאשר עם אי ידיעה.
תמיכה מקצועית לאחר הלידה, אם באופן פרטני או דרך קבוצות תמיכה עשויה גם כן להשפיע לטובה. מחקרים מראים שליווי ותמיכה לאחר הלידה תורמים לצמצום דיכאון, חרדה ודחק בשנה וחצי שלאחר הלידה. אין כיום מחקרים על השפעות לטווח ארוך יותר.
טיפול פסיכולוגי לאחר לידת תינוק מת
טיפול נפשי עשוי לסייע להורים להתמודד עם שכול מיוחד ומורכב על תינוק שלא הכירו. כפי שנכתב, תהליך האבל על מות עובר אינו מקבל לגיטימציה חברתית, כפי שמתקבל אֵבל על ילד חי. כתוצאה מכך, הורים רבים מתמודדים עם רגשותיהם לבד. הם לרוב חוזרים לתפקד היטב בעבודה ובמשפחה, אך מתמודדים עם כאב נפשי עז. טיפול פסיכולוגי יכול ללוות את ההורה בתהליך האבל ולסייע לו לעבד את האובדנים ולהתחזק מבחינה נפשית.
לקריאה נוספת:
