חרדה כללית
הפרעת חרדה מוכללת (GAD) מאופיינת בדאגות כרוניות ובלתי נשלטות לגבי עניינים שונים, שנמשכות שעות רבות במרבית הימים, במשך שישה חודשים לפחות. זוהי הפרעה שכיחה מאוד, וההערכה הרווחת היא שבכל רגע נתון מעל 4% מהאנשים סובלים ממנה, ושמעל 14% מתמודדים עימה לפחות פעם אחת במהלך חייהם.
החרדה מלווה בסימפטומים גופניים שהבולטים ביניהם הם עייפות, מתח שרירים, חוסר שקט, קשיי שינה, תחושות של "על הקצה", עצבנות, קשיי ריכוז וסימפטומים של מערכות העיכול. הדאגות מטרידות ופוגעות באורח קיצוני בתפקוד ובאיכות החיים. לעתים קרובות, חרדה מוכללת אינה הצרה היחידה, אלא מתקיימת לצד הפרעות נפשיות אחרות כגון התקפי חרדה, פוביות, הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD), הפרעות אכילה ועוד. מצב כזה של ריבוי מצוקות מקשה על תהליך ההחלמה.
מרבית האנשים שסובלים מחרדה כללית מתעסקים במיוחד בדאגות הנוגעות לקשרים בינאישיים, והם רגישים מאוד לאותות שליליים מצד אחרים. הם מרבים לחשוב שנכשלו או טעו בהתנהלותם ולבחון שוב ושוב את עצמם ואת האחרים. מדובר לא במחשבות שעוברות התפתחות ומעלות תובנות חדשות, אלא ב"לעיסה" של מחשבות שמגבירות את הדאגות והחרדות. יחסית לאחרים, אנשים עם חרדה כללית מדווחים על כך שיש להם מעט חברים ויותר קשיים ביחסים, כולל פרידות, גירושיםאו חוסר שביעות רצון מהנישואים.
מי בסיכון לחרדה כללית?
ישנם כמה גורמים שמגבירים סיכון לחרדה מוכללת:
- גורמים גנטיים – מחקרים במשפחות ובתאומים מוכיחים שישנה השפעה גנטית על נטייה לחרדה מוכללת. ההשפעה הגנטית עוברת כנראה דרך שני מאפיינים: נוירוטיות, כתכונת אישיות שמתארת רגישות מוגברת לאירועים שליליים, ופעילות יתר של האמיגדלה, שהיא איבר במוח המקושר לתגובות פחד. המאפיינים הנוירולוגיים כוללים תגובת יתר של מערכת העצבים הסימפטתית (זו שאחראית לתגובות לחץ מיידיות) ופעילות חסר של מערכת העצבים הפארא-סימפטתית (זו שאחראית על מצבי שגרה ורגיעה). מאפיינים אלו מביאים לך שאנשים הסובלים מחרדה כללית חווים רגשות שליליים עזים ומתקשים להתאושש מהם. הם גם רגישים יותר לאותות שליליים של אחרים. לכן, רוב הזמן הם חשים מאוימים, גם במצבים שבעיני אחרים נראים קלים יחסית.
- טמפרמנט – מדובר בנטייה מולדת לתגובתיות עזה לגירויים סביבתיים. ישנם ילדים שמגיל מאוד צעיר מתקשים לשאת מעברים ושינויים, ומשתדלים להימנע מגירויים חדשים. ילדים שמאופיינים ככאלה הם בסיכון מוגבר לחרדה מוכללת בבגרותם.
- סביבה – חרדה מוכללת נקשרת לאירועי חיים שליליים, טיפול הורי לקוי, אובדנים, התעללות פיסית או מינית בילדות, וטראומות אחרות כגון אונס, השתתפות בלחימה ואסונות. נראה שטראומות, ובעיקר טראומות ילדות, עלולות לערער אמונות מרגיעות ולהוביל לגיבוש תפיסות של עולם עוין ומסוכן.
- התקשרות וסגנון הורות – הקשרים הראשוניים שבין ילד להוריו הם בעלי השפעה חזקה במיוחד על תפיסות העצמי ותפיסות העולם שהילד מפתח. כאשר ההורים נחווים כדוחים את ילדם, כקרירים מבחינה רגשית, כתובעניים או פוגעניים, ככאלו שמתנים את אהבתם במימוש ציפיותיהם או כמגוננים יתר על המידה, הילד נוטה לפתח חוסר אמון בעצמו, באחרים וביחסים. חוסר ביטחון ביחסים חיוניים מוביל לחרדה. למשל, ילדים שלא מצליחים לצפות את תגובות הוריהם עלולים לפתח חרדות, דאגות ודריכות מתמשכת. שני מצבים נוספים שנקשרים לחרדה מוכללת הם היפוך תפקידים והורות לא מובחנת או מתמזגת (enmeshment). היפוך תפקידים מתרחש כאשר הילד מצופה להיות בוגר ולדאוג לרווחת הוריו. רמה כזו של אחריות היא מעל לכוחותיו, והוא עלול לחוות רגשות בלתי נסבלים. גם שליטה פסיכולוגית של הורה בילד נקשרת לחרדה מוכללת. שליטה כזו מתקיימת כאשר ההורים לא מאשרים את רגשותיו וחוויותיו של הילד, ומנסים לשנותם באמצעות חיזוקים ועונשים. למשל באמצעות מניעת אהבה, בידוד ונטיעת תחושות אשם.
דאגות אינסופיות
כאמור, דאגות מתמשכות הן המאפיין הקריטי ביותר של הפרעת חרדה מוכללת. איך חיים עם חרדות ודאגות כאלה? לרוב, אנשים שסובלים מחרדה מוכללת מקיימים מערכת יחסים של אהבה-שנאה עם הדאגות שלהם. מצד אחד הם תופסים את דאגותיהם כמגוננות ומועילות, וככאלו שמאפשרות הכנה חיונית למצבים קשים. מצד שני הם מודעים לכך שהדאגות משבשות את חייהם באופן קיצוני ורוצים למצוא דרך להשתחרר מהנטל.
למה כל כך הרבה דאגות?
חוקרים רבים ניסו להבין מדוע אנשים מפתחים דאגות מוגזמות. הרי לא מדובר בעניין נעים או מועיל, וברור שדאגות כאלה מביאות סבל רב. תשובה חדשה ומעניינת הוצעה לאחרונה ע"י צמד חוקרים בשם ניומן וללרה (Newman & Llera, 2011), ונקרא מודל ההימנעות מניגוד (Contrast Avoidance Model). ניומן וללרה מזכירים לנו שאנשים שסובלים מחרדה מוכללת נוטים להגיב בעוצמה רבה לאירועים שליליים כמו דחייה או תקלה. לכן, מצב רוח טוב או נייטרלי מהווה עבורם סכנה. בתנאים של רוגע, אירוע שלילי עלול לטלטל אותם, ולהביאם לצניחה חדה אל תוך תהום של רגשות קשים. מטלטלה כזו הם מנסים להימנע. דאגות אינטנסיביות משמשות אותן כאמצעי להימנעות מתנודות רגשיות.
במלים אחרות, אנשים עם חרדה מוכללת בוחרים באופן לא מודע לשמר מצב קבוע של דריכות באמצעות דאגות, כך שכאשר יתרחש משהו רע, הם יחושו מוכנים ולא יחוו טלטלה קשה מדי.
האם דאגות באמת מונעות טלטלה רגשית?
ניומן וללרה הביאו עדויות די משכנעות למודל שלהם. במחקרים שערכו, הם אספו נבדקים עם וללא חרדה מוכללת, והראו לכולם סרט שמעורר רגשות קשים. מעניין שבזמן הצפייה בסרט, נבדקים שסבלו מחרדה מוכללת הגיבו כמו נבדקים אחרים. ואולם, לאחר הסרט החוקרים שאלו את הנבדקים מה איך הם מעדיפים להתכונן לצפייה בסרט כזה. בעוד שנבדקים בריאים, שלא סבלו מחרדה, אמרו שהם מעדיפים להיות רגועים לפני הסרט, נבדקים שסבלו מחרדה מוכללת סיפרו שהם מעדיפים להיות מוטרדים ומודאגים לפני הצפייה. במלים אחרות – נבדקים שסבלו מחרדה כללית תפסו את הדאגות ככאלו שמסייעות להפגת כאב בזמן חשיפה לאיום. ממצא זה מאשר נתונים קודמים על אנשים פסימיסטיים. פסימיות יכולה להיות אמצעי הגנה, ואנשים שנעזרים בפסימיות באופן הגנתי נכנסים לחרדה ולקשיים בתפקוד כאשר מונעים מהם לעסוק במחשבות פסימיות.
במחקר אחר נמצא כי בעוד דאגות הפחיתו את הסבירות לחוות שינוי שלילי ברגשות, הן הגבירו את הסבירות לחוות שינוי רגשי חיובי. אם אנשים חוו דאגות באשר לאירועים שליליים, ותחזיות אלו לא התממשו, הם חוו הקלה. חוויות של הקלה אחרי דאגות מוקדמות יוצרות מעגל קסמים שמחזק את העיסוק בדאגות.
טיפול באנשים עם חרדה כללית
אנשים שסובלים מחרדה מוכללת לא יוותרו על דאגותיהם כל עוד אין בידיהם אמצעי אחר לניהול רגשותיהם. לכן, טיפול בהם חייב להתייחס לאסטרטגיות התמודדות. למשל, לפיתוח יכולת לוותר על שליטה ברגשות, לשאת שינויים שליליים במצב הרוח ולהתייחס אליהם כזמניים ולא מסוכנים. אפשר להיעזר גם באימוני ביו-פידבק ושיטות אחרות להרגעת מתחים גופניים. כשמתרחשים אירועים מלחיצים, המטפל והמטופל יתייחסו לא רק לרגשות שמתעוררים, אלא גם לאופי ההתמודדות עם הטלטלה הרגשית. במצב כזה השאיפה היא לפתח ראייה רחבה וגמישה יותר של תנודות רגשיות. למשל, ראיית התנודות הרגשיות לא כקטסטרופה כחוויות שאפשר להתמודד עימם באופן מוצלח.
כאמור, אנשים עם חרדה מוכללת נוטים לחוות קשיים ביחסים. לפיכך, הטיפול יתייחס לא רק לחרדות ולדאגות אלא גם ליחסים בטיפול ומחוץ לו. לעתים קרובות הטיפול יישא אופי תמיכתי, בעיקר בשלביו הראשונים. בהמשך, הוא יסייע לאנשים הסובלים מחרדה להבין את עולמם הפנימי ולפתח כישורי התמודדות אפקטיביים יותר.
לקריאה נוספת
