פגיעה עצמית בגוף
פציעה עצמית
הפרעת פגיעה עצמית היא פגיעה של אדם בשטח החיצוני של גופו, שמתקיימת ללא כוונה למות, ולא מתוך התקף פסיכוטי, פגיעה אורגנית או לקות מנטאלית. התנהגויות של פגיעה עצמית כוללות גרימת דימום, חבלה או כאב, כשהציפייה היא שהפגיעה תגרום לנזק מבוקר, קל עד בינוני, ללא כוונות התאבדות. התנהגויות אלו לרוב מתבצעות בקרב בני נוער וצעירים, ולעתים קרובות הן מסתיימות עם הזמן באופן ספונטאני. שיעור הפגיעות העצמיות שאינן אובדניות בקרב צעירים מוערך ב-15%-28%. לרוב התנהגויות אלו מתפתחות לראשונה בגיל ההתבגרות.
הציפייה היא שהפגיעה הגופנית תביא להקלה של תחושות קשות ושל מתחים פנימיים, תסייע ביחסים בין-אישיים או תביא לתחושה טובה כמו סיפוק והנאה. על מנת לאבחן באופן פסיכיאטרי הפרעה של פגיעה עצמית לא אובדנית ההתנהגות צריכה להתקיים לפחות למשך חמישה ימים בשנה החולפת, ולהיקשר למצוקות הנוגעות ליחסים, מחשבות או תחושות קשות. לפני ביצוע הפגיעה ישנו פרק זמן של עיסוק בכוונות ההתנהגות ובקושי לשלוט עליה. חלק מהאנשים לומדים את ההתנהגות מתוך המלצות של אחרים או צפייה באחרים שמבצעים התנהגויות דומות. לפעמים ההתנהגות היא צורה של חיזוקים חיוביים ושליליים או סוג של ענישה עצמית.
מרבית האנשים שפוגעים בעצמם אינם מחפשים עזרה נפשית, אם מתוך שהם מתביישים בהתנהגותם, ואם מפני שאינם מאמינים באפשרות להיעזר במישהו.
מדוע אנשים פוגעים בגופם?
עבור אנשים רבים, פגיעה עצמית היא סוג של ביטוי עצמי, ותגובה למתח בלתי נסבל.
לאחרונה, קבוצה של חוקרים מאנגליה סקרה 146 מחקרים שמנסים להבין את המניעים והמטרות של פגיעה עצמית, מתוך דיווחי הפוגעים עצמם. בכל המחקרים הללו החוקרים ביקשו מאנשים שפוגעים בעצמם להסביר מדוע הם עושים זאת ( dmondson, Brennan & House, 2016). מחקרים אלו העלו את הסיבות המרכזיות הבאות:
- ניהול לחצים – זוהי הסיבה השכיחה ביותר, ו-92% מהאנשים שפוגעים בעצמם מציינים אותה. אנשים אומרים שהפגיעה העצמית מרגיעה אותם, ושהיא מחפה על לחץ נפשי בלתי נסבל. הנבדקים טענו שהם מעדיפים בהרבה את הכאב הפיסי על פני הכאב הנפשי, מכיוון שהכאב הפיסי נמצא בשליטתם והוא מוגבל בזמן. הם יודעים בערך מתי הוא מתחיל ומתי הוא נגמר, מה שאי אפשר לומר על מתח נפשי. כאשר הפגיעה העצמית מובילה לדימום, לפעמים אנשים אומרים שהדימום מטהר, ושהצפייה בזרם הדם מרגיעה, מאחר והזרם מובחן, אפשר לעקוב אחריו והוא מתקיים במסלול ברור. לפעמים הפגיעה העצמית משמשת כמסיח, שמשכיח זיכרונות רעים. למשל, אנשים אומרים שהעיסוק בפציעה משכיח מהם מחשבות וזיכרונות קשים.
- השפעה על אחרים / על יחסים – גם סיבה זו שכיחה למדי (56%-87%). אנשים אומרים שהם פוגעים בעצמם כדי לגייס עזרה, להראות עד כמה האהבה חזקה (למשל כשאדם פוגע בעצמו כדי להראות עד כמה הוא סובל בתוך קשר או כמה הוא סובל מפרידה) וכדי להביע בפני אחרים את עוצמת הסבל שהפרט חווה.
- ענישה – כמחצית מהאנשים שפוגעים בעצמם מתארים את ההתנהגות כדרך להעניש את עצמם ("אני רע ולכן אני צריך לסבול") או את אחרים ("תראה מה גרמת לי לעשות").
- דיסוציאציה (נתק בתודעה) – לפעמים (38-48% מהמקרים) הפגיעה מתרחשת בתוך ניתוק עצמי. אנשים אומרים שהם פוגעים בעצמם כדי להרגיש חסרי תחושה. משפט שכיח שממחיש זאת: "אתה מרגיש המון ואז לא מרגיש דבר". לפעמים המטרה הפוכה, והפגיעה העצמית נועדה להפסיק מצב של ניתוק עצמי. במקרים כאלו הפגיעה העצמית מעוררת תחושה ודרכה מעוררת תודעה. בהקשר זה האמירה היא: "באמצעות הפגיעה אני נעשה ער".
- השגת ריגוש – זוהי סיבה פחות שכיחה. 12-20% מהאנשים שפוגעים בעצמם אומרים כי בדרך זו הם משיגים ריגוש. הם אומרים: "הכאב עושה אותי חי"
- מניעת התאבדות – מטרה זו אינה שכיחה, אך 7-15% מהאנשים שפוגעים בעצמם אומרים כי בדרך זו הם מונעים מעצמם התאבדות.
- בדיקת גבולות או שמירתם – מעט אנשים (5%-8%) מתארים פגיעה עצמית כדרך להנכיח את גבולות הגוף, ובפרט את הגבולות בין עצמי ללא עצמי. הפגיעה היא בשטח החיצוני של הגוף (עור וכו') והיא כמו מסמנת ומאשרת שיש לעצמי את גבולות הגוף.
- ביטוי למיניות או התמודדות עם מיניות – מעט מאוד מחקרים העלו גורם זה בתוך פגיעה עצמית. לעתים נדירות הפגיעה העצמית היא דרך לביטוי מיני או לסיפוק מיני או להתמודדות עם לחצים שנוגעים למיניות ולזהות מינית.
- חוויה חיובית – ישנם אנשים שהפגיעה בעצמם היא חוויה חיובית עבורם, של סיפוק לא מיני או של הנאה אחרת. למשל, נבדקים אמרו שהם "נהנים לחתוך", שהם "אוהבים לראות דם" וכדומה.
- הגנה עצמית – ישנם אנשים שפוגעים בעצמם כדי להגן על עצמם מפני אחרים. למשל, הם מנסים לכער את עצמם כדי למנוע מאחרים להתקרב אליהם.
- הגנה על אחרים – לפעמים אנשים פוגעים בעצמם כשהם חווים זעם או רגשות קשים אחרים כלפי קרוביהם. במקרים כאלו, הפגיעה העצמית מרגיעה ומונעת מהם לתקוף אנשים אחרים.
- ביטוי עצמי והגדרה עצמית – לפעמים הפגיעה בעצמי משמשת להגדרת העצמי. למשל, אנשים אומרים שהפגיעה בעצמם נותנת להם תחושת עוצמה או עליונות על פני אחרים ("אני עומד בכאב שאנשים אחרים לא מסוגלים לעמוד בו"), שהפגיעה העצמית היא שפה אישית או שבאמצעות הפגיעה הם משיגים תחושה של שליטה ("אני מנהל את הסיטואציה".
פגיעה עצמית כהתמכרות
אחד ההיבטים המפתיעים הוא שבחלק מהמקרים, אנשים מתמכרים לפעולות של פגיעה עצמית. זה מפתיע, מפני שהתמכרויות הן כמעט תמיד למשהו שנחשב מהנה: אוכל, מין, אלכוהול, הימורים וכו' – כולם מהנים כל עוד לא מכורים להם. כאב לא אמור להיות ממכר, מפני שמלכתחילה הוא לא מהנה. למרות זאת פעולות הפגיעה העצמית עלולות להיות ממכרות, ולעתים קרובות התחושה היא של דחף שאינו בר שליטה לפגיעה בגוף.
איך אפשר להבין את ההתמכרות לפגיעה עצמית? ההסבר טמון בכך שהפגיעה כמעט תמיד נועדה להרגיע מתח נפשי. מכיוון שההרגעה היא לזמן קצר בלבד, כשהמתח שוב עולה נדרשת פגיעה נוספת.
לכך חובר גם מרכיב התלות והסבילות. כפי שהוסבר קודם, בחלק מהמקרים נוצרת סבילות לכאב. סף הכאב עולה, ונדרשת פגיעה קשה יותר כדי לעורר את אותה תחושה. במצב בו האדם זקוק למנות הולכות וגדלות של חומר (סם, אלכוהול, אנדורפינים וכו') על מנת להשיג הקלה, נוצרת תלות והתמכרות.
רכיב נוסף שמסביר את ההתמכרות הוא הסיפוק וההנאה שלפעמים מתלווים לכאב. סיפוק הוא חוויה שקשה לוותר עליה. כאשר הכאב גורם עונג, ובעיקר עונג שאין לו תחליף (כלומר, אין חוויה אחרת שמעניקה רמה דומה של סיפוק), זהו מצב שמכשיר את הקרקע להתמכרות.
טיפול רפואי במצבים של פגיעות קשות
במרבית המקרים, אנשים שפוגעים בעצמם יודעים להתמודד עם הפגיעות בעצמם. עם זאת, לפעמים יש צורך בטיפול במרפאה או בבית-חולים. במצבים אלו, הטיפול הרפואי עצמו עלול להיות חוויה קשה ואפילו טראומטית. הקושי נובע מכך שאנשי רפואה לעתים קרובות מגיבים ברופן קשה אל אנשים שפוגעים בעצמם. חלקם מגלים אמפתיה וחמלה כלפי אנשים שמחלתם או פציעתם נכפו עליהם, אך בלתי נתפס בעיניהם שאדם גורם לעצמו נזק במתכוון.
מעניין שכלפי אנשים שפוגעים בעצמם באמצעות עישון, מזון עתיר שומן או ספורט מסוכן, היחס חיובי יותר. זאת מכיוון שאנשים שמעשנים, אוכלים באופן מופרז או משתוללים בכביש אינם רוצים לפגוע בעצמם. הם עושים משהו שהם אוהבים והפגיעה היא מעין תופעת לוואי ללא כוונה.
לעומת זאת פגיעה עצמית מכוונת עלולה להרתיע. צוותי הרפואה בבתי החולים ובמרפאות עובדים לרוב תחת עומס רב, ובמצבים כאלו עלול להצטבר כעס וטינה כלפי חולים שפוגעים בעצמם באופן חוזר ונשנה ואשר מגבירים במו ידיהם את עומסי העבודה.
מחקרים רבים מראים שאחד הגורמים המובילים בהצלחה של טיפולים רפואיים הוא יחס חם ואכפתי מצד הרופא לחולה. לאחרונה פורסם מחקר על חולי סרטן סופני ששרדו כנגד כל הסיכויים (Frankel et. Al, 2015). כל החולים שרואיינו ייחסו את סוד הישרדותם לתקשורת פתוחה וחיובית עם הרופא המטפל ועם בני משפחתם, וליחס אכפתי באופן יוצא דופן מצד מטפליהם. גם מחקרים שניסו לפענח את הגורמים להצלחה של טיפולים פסיכולוגיים העלו כי לא שיטת הטיפול היא שקובעת את הצלחת הטיפול. טיפולים יכולים להצליח ולהיכשל תחת כל סוג של גישה ומסגרת. מה שמשפיע מעבר ליכולת המקצועית של המטפל הוא הקשר החם והגישה האכפתית של כלפי המטופל.
טיפול פסיכולוגי באנשים שסובלים מפגיעה עצמית
מטרתו של טיפול פסיכולוגי באנשים עם פגיעה עצמית היא בראש וראשונה להקל על הכאב הנפשי. ההקלה מתאפשרת כאשר מתהווים יחסי אמון בין מטפל למטופל. יחסי אמון נבנים ככל שהמטופל חש שהוא יכול ורוצה לשתף את המטפל במתרחש בחייו, וכאשר הוא נוכח ששיתוף כזה מיטיב עימו. עם הזמן, הקשר שנוצר משמש מעין מיכל לחוויות, תחושות ומחשבות. זהו מיכל שבו מצבי הנפש לא רק מתקיימים, אלא גם מתעצבים ומשתנים באופן שמשפיע על החיים שמחוץ למסגרת הטיפולית.
ככל שהקשר בין המטפל למטופל מתחזק, כך פוחתת חווית הבדידות, ומתאפשרת הרחבה של החשיבה ובנייה של כלים להתמודדות. זהו תהליך של התרחבות והתחזקות נפשית, שלעתים קרובות מובילה לירידה בצורך בפגיעה עצמית.
במלים אחרות, הטיפול הפסיכולוגי מניח שהפגיעה העצמית היא סימפטום למצוקה נפשית. הטיפול אינו מתרכז בסימפטום אלא במכלול חוויותיו של המטופל. ההנחה היא שככל שאפשר יהיה לדבר על מה שקורה ולשאת מצבים נפשיים שונים, כך יפחת מעצמו הצורך בפגיעה הפיסית. אנשים מוכנים לוותר על סימפטומים כאשר הם חשים שיש להם אלטרנטיבות. כלומר, כאשר הם יכולים להחליף את הסימפטום במשהו טוב יותר. הטיפול הנפשי מבקש לצמצם את הצורך בסימפטום, הן ע"י הקלה של הכאב הנפשי והן באמצעות בניית דרכי התמודדות מוצלחות יותר.
לקריאה נוספת:
