עזרה לאחר אשפוז פסיכיאטרי
לרוב, אשפוז פסיכיאטרי מתקיים בשלבים אקוטיים. למשל בתוך אפיזודה פסיכוטית, מיד לאחר פגיעה עצמית קשה או ניסיון התאבדות, במצבים של דיכאון פסיכוטי וכו'. האשפוז נמשך זמן קצר, (מספר ימים או שבועות), ולאחריו המטופל משתחרר. מטופלים שמשתחררים מאשפוז חוזרים לביתם, למסגרת מוגנת או לאשפוז יום, ובכל המקרים המעבר הוא ממסגרת מאוד מובנית בבית החולים למסגרת חלקית ופתוחה יותר בחוץ.
חשוב להבין מה קורה כשאדם שמשתחרר מאשפוז חוזר לביתו ולקהילתו. מדובר בתקופה קריטית, שבה החולה עלול לחוות הרעה במצבו עד כדי צורך באשפוז נוסף. מחקרים מראים שבין 40% ל-80% מהמאושפזים חווים החמרה במצבם ו/או חזרה לאשפוז בשנה הראשונה שלאחר השחרור. החמרה יכולה להתבטא בהימנעות הולכת וגוברת מפעילויות חברתיות ותעסוקתיות, במחשבות ורגשות קשים יותר, ובתלות גוברת בבני משפחה ובאנשי טיפול. מצבים אלו שכיחים במיוחד בקרב מתמודדים שסובלים מחוסר תעסוקה ומאבטלה, מה שמצביע על חשיבות קריטית לאחר השחרור לפיתוח כישורי התמודדות, תמיכה חברתית ופעילות משמעותית.
מהם הקשיים המרכזיים לאחר שחרור מאשפוז?
- סימפטומים – מרבית החולים שמשתחררים מאשפוז עדיין סובלים לאחר שחרורם מסימפטומים שמקשים על תפקודם בחיי היום-יום. סימפטומים כאלו נקראים "שאריות" (residual symptoms). הם כוללים הלוצינציות, מחשבות שווא, הסתגרות, חוסר מוטיבציה, עייפות קיצונית בהשפעת תרופות ועוד. מטופלים רבים חשים שגם זמן רב לאחר השחרור הם לא חוזרים לעצמם ולא חשים אנרגטיים ופעילים כבעבר.
- קשיי הסתגלות – חולים רבים מספרים שכבר בזמן האשפוז הם חששו מיום השחרור. למרות שחוויית האשפוז עלולה להיות קשה, יש בה חלקים טובים ורצויים. יש טיפול יומיומי, סגל רפואי נגיש, קשרים קרובים שנוצרים בין חולים ותחושת של חממה מוגנת. המחלקה היא אולי המקום היחיד בו הם יכולים לחוש שאינם חריגים או מוזרים. המעבר ממסגרת מוגנת לחיים בחוץ עלול להיות מאיים, וחלק מהחולים חשים בעת השחרור מכך שהם עדיין לא מוכנים דיים להתמודדות עם החיים שחוץ לבית החולים.
- שימוש בסמים ואלכוהול – שימוש בסמים ו/או אלכוהול שפוגע במיוחד בהשתלבות החברתית ובתפקוד היום-יומי.
- פגיעה בטיפולי המשך – כולל הימנעות מהמשך טיפול לאחר השחרור והימנעות או אי-סדירות בנטילת תרופות. ישנם חולים שמפחיתים שימוש בתרופות או אף מפסיקים לחלוטין ליטול אותן, מפני שהם חשים שהתרופות מחלישות ומעייפות אותם, ושבהשפעת התרופות הם "אינם הם", או מפני שהם מרגישים שאינם זקוקים עוד לתרופות. מחקרים מוכיחים שמטופלים רבים אינם מתמידים בהוראות נטילת התרופות. למשל, חוקרים קנדיים פיתחו קופסאות של תרופות, שבמכסה שלהן הוטמן חיישן שמזהה את פתיחת הקופסה. המידע שנאסף הוכיח כי מרבית החולים טענו שהם נוטלים תרופות באופן סדיר, אך בפועל דילגו על נטילת תרופות ובחלק מהמקרים הפסיקו לגמרי ליטול אותן. במקרים של סכיזופרניה והפרעה דו-קוטבית (מאניה-דיפרסיה), שיבושים בנטילת התרופות מביאים בתוך זמן קצר להתדרדרות, להתפרצות של אפיזודה פסיכוטית ולעתים קרובות לאשפוז חוזר. יש לזכור כי כל אפיזודה פסיכוטית נוספת עלולה להביא להתדרדרות מנטאלית נוספת, ובכך להרע עוד יותר את רמת התפקוד ואת איכות החיים של המתמודד.
- תסכול וייאוש – שנובעים מהקושי לחזור לאיכות החיים שהייתה בעבר לתחושה. מתמודדים רבים רוצים לחזור לטפל בילדיהם, לקיים את היחסים הזוגיים, החברתיים והתעסוקתיים שהיו להם בעבר, אך הם מרגישים שאינם מסוגלים לכך בשבועות ובחודשים שלאחר השחרור.
מחקרים בקרב חולים ובני משפחותיהם בדקו מהם הצרכים הבסיסיים של החולים ובני משפחתם, ומה עשוי לסייע להם למנוע החמרה ומצבים של אשפוז חוזר. מחקרים אלו מבחינים בין צרכים של המתמודדים עצמם לאלו של בני המשפחה שתומכים בהם.
מתמודדים זקוקים לאחר שחרורם מאשפוז לעזרה בהיבטים הבאים:
- הקלה על סימפטומים – מדובר בסימפטומים של המחלה עצמה וסימפטומים שהם תופעות לוואי של הטיפול התרופתי (השמנה, עייפות וכו').
- עזרה בהתנהלות יומיומית – למשל, עזרה בניהול כספי ובמילוי הוראות רפואיות, עזרה בנגישות לפעילות חברתית ותעסוקתית ועוד.
- תמיכה משפחתית – חשובה ביותר היכולת לדבר עם בני משפחה ולהיעזר בהם בנוחות. חולים מתארים כמה מרגיע לדעת שאפשר לסמוך על נוכחותו של אחד ההורים או האחים, ושאפשר לבקש מהם עזרה פונקציונאלית כמו גם נחמה, תמיכה והסברה. תמיכה משפחתית וחברתית קריטית במיוחד לאור קשיי המעבר מהמסגרת הסגורה והמוגנת יחסית של בית החולים לסביבה הפתוחה והפחות מובנית של חיי המשפחה והקהילה.
- תמיכה חברתית – חולים רבים נהנו לפני מחלתם מחיי חברה פעילים וטובים, שמתמעטים באופן ניכר לאחר האשפוזים הראשונים. לא נדיר לשמוע חולים שמתארים את פריצת המחלה והאשפוז הראשון כקו שבר בחיי החברה וכמעין "מבוא לבדידות ובושה". מתמודדת שהכרתי אמרה: "לפני שחליתי היו לי המון חברים בעבודה. הייתי דמות מרכזית ואנשים אהבו להיות איתי. אך כשיצאתי מבית החולים גיליתי שכמעט כולם נעלמו. היום אין לי חברים מחיי הקודמים, ואני מצליחה לקיים רק קשרים חדשים עם אנשים שלא הכירו אותי בעבר כאדם בריא". מטופל אחר אמר שאחרי האשפוז, האנשים היחידים שיכול היה לדבר עימם היו מטפלים ובני משפחה. התמעטות הקשרים נובעת מכמה גורמים: מצד הסביבה מדובר בבהלה ורתיעה מחולי נפש ומבורות וסטריאוטיפים מוטעים בנוגע למחלות נפש, מצד המשפחה יש לפעמים רצון להגן על החולה מפני החוץ ו/או להגן על החוץ מפני תוקפנות או מוזרות של החולה, ומצד המתמודד עצמו ישנם פחד, בושה ותחושה שאינו כשיר או אטרקטיבי מבחינה חברתית כבעבר. ואולם, הצורך בחיי חברה לא נחלש. מרבית החולים מעוניינים לחזור לאחר האשפוז למעורבות חברתית, והם יצליחו בכך אם חבריהם יושיטו להם יד חמה.
- עזרה בקבלת טיפולי המשך – לרוב, מטופלים מתבקשים להיות במעקב רפואי אחרי השחרור דרך מרפאות החוץ, מרפאות קופת החולים או מטפלים פרטיים. ואולם, חשוב שטיפולי ההמשך לא יכללו רק מעקב תרופתי אלא גם טיפול פסיכולוגי ועזרה בחזרה למעורבות במשפחה, בעבודה ובקהילה.
בנוסף לצרכים חשובים של מתמודדים לאחר אשפוז, ישנם צרכים חשובים לבני המשפחה שתומכים במתמודד.
בני משפחה מוטרדים מכמה היבטים מרכזיים:
- חוסר במידע – על המחלה, על אפשרויות הטיפול ועל מסגרות תומכות בסביבת מגורי המתמודד. הורים לפעמים חוששים מכך שהשחרור מאשפוז נעשה בטרם עת, לפני שהחולה התחזק מספיק ולפני שהושגה הקלה מספקת בסימפטומים. לעתים קרובות הורים חשים שהסגל הרפואי לא נתן די ליווי לקראת שחרור ולא הכין באופן סביר את החולה לחיים שאחרי השחרור.
- פחד מתוקפנות ומסיכון לפגיעות עצמיות ופגיעות באחרים – בחלק מהמקרים בני משפחה חוששים מהתפרצויות אלימות שהן חלק מאפיוני המחלה, וחשוב לקבל מידע והכוונה בנושא זה.
- תסכול וייאוש – בעיקר כאשר מצבו של המתמודד אינו משתפר, ורמת התפקוד שלו נשארת נמוכה לאורך שבועות וחודשים. הורים לעתים קרובות מודאגים מחוסר המעש והשגר
ה הדלה בה נתונים חיי המתמודד. החשש היא שמדובר במצב עיקש ומתמשך שאולי לעולם לא ממש ישתפר.
לסיכום, מתמודדים רבים זקוקים למסגרת יותר מובנית של טיפול, תעסוקה ומעורבות. הם סובלים מבדידות ומסימפטומים שונים שפוגעים בתפקוד האישי והחברתי. הם זקוקים לתמיכה חברתית ולעזרה באפשרויות לפעילות
משמעותית.
הן מתמודדים והן בני משפחתם נהנים לרוב מהנחיות ברורות בכל הנוגע לטיפול התרופתי. עם זאת, רובם חשים שנדרשת יותר תמיכה בהיבטים שאינם תרופתיים. בפרט, בני משפחה מודאגים ממה שנראה כתקיעות וחוסר התקדמות. בעוד שבאשפוז הושגה הקלה מהירה על סימפטומים אקוטיים, לאחר השחרור ההתקדמות לרוב איטית למדי, ומעוררת תסכול ודאגה. במספר מחקרים נמצא שבשבועות הספורים שלאחר השחרור לעתים קרובות אין התקדמות במצב החולה, שממשיך לסבול מהלוצינציות קוליות ו/או מסימפטומים אחרים. בהקשר זה חשוב ביותר שבני משפחה יקבלו מידע מלא על מטרות ואפשרויות לטיפולי המשך. במידה והמטופל מקבל טיפול במסגרת תומכת (למשל אשפוז יום, הוסטל וכו'), חשוב שבני משפחה יהיו מעורבים ומיודעים לגבי הנעשה בה.
בני משפחה קרובה (ובעיקר הורים ואחים) יכולים להרוויח מטיפול פרטני ו/או משפחתי. הטיפול בחולה והחיים עימו עלולים לאורך זמן להיות שוחקים ומתישים, וחשוב שיהיה מקום שבו יוכלו לדבר, להתייעץ, לחלוק ולהתחזק.
לקריאה נוספת
- עזרה נפשית דחופה
- סימנים למשבר אישי
- איך לעזור לחבר במשבר?
- התקף פסיכוטי ראשון
- טיפול נפשי בסכיזופרניה
- מה גורם למשבר?
