התמודדות עם שכול
אֵבֶל הוא תהליך מכאיב, שמעורבים בו רגשות עזים בעקבות אובדן של משהו יקר ערך. אֵבֶל במובן הקלאסי יכול להיות על אדם יקר שנפטר (ומדויק יותר לומר: על הקשר עימו), על אמונה שהתפוררה, מסגרת חברתית שהסתיימה, כישורים שנפגעו או על בריאות שהתדרדרה. מאמר זה יתמקד בצמיחה מתוך שכול על אדם קרוב, ובמיוחד בן-זוג, ילד או הורה, אך כל מה שיידון בו רלוונטי גם לאובדנים אחרים.
צמיחה פוסט-טראומטית היא תהליך של צמיחה אישית אל מעבר למצב שהתקיים בחיי הפרט לפני המשבר שחווה. זוהי תופעה נפוצה מאוד, ולמרות זאת, עד לאחרונה היא זכתה לתשומת לב מועטה למדי. למשל, עד לתחילת המילניום, כמעט כל המחקרים על טראומה עסקו בתוצאות קשות של טראומות, כגון מחלות נפשיות ופיסיות, פגיעות ביחסים וכו'. רק בשנת 2004 חוקרים החלו לחקור באופן מעמיק תהליכים של צמיחה ושל שינויים חיוביים בעקבות טראומות.
כאמור, צמיחה פוסט-טראומטית היא תהליך שבמרכזו שיפורים משמעותיים באיכות החיים, ביחס לחייו של הפרט לפני הטראומה. מדובר, אם כן, לא רק בהסתגלות טובה למצב החדש, אלא לצמיחה שמעבר לכך, ולעיצוב מחודש של היבטי חיים משמעותיים. למשל של יחסים, של תחומי עניין ועשייה, של סדרי עדיפויות ושל אמונות ותפיסות. כתוצאה מארגון מחודש זה האדם שחווה אובדן מעיד כי במובנים רבים, הוא חי כיום בצורה טובה יותר מכפי שחי בעבר, שהצליח להעניק לחייו משמעויות חדשות ושנעשה באופן כללי אדם טוב יותר מכפי שהיה לפני האובדן.
איך זה קורה? מה מאפשר לאדם שחווה אובדן נורא, לעבור תהליך של התפתחות וצמיחה? ברור לנו היום שהגורם הקריטי אינו האובדן עצמו אלא דרך התמודדותו עם האובדן. כולנו מכירים אנשים שחייהם נעצרו או נחרבו בעקבות שכול, ואשר לא הצליחו למצוא טעם ועניין לחיים שלאחר האובדן. ולצד זאת אנו מכירים גם אנשים ששכלו את היקר להם מכל, ובעקבות זאת בראו אופני חיים חדשים. דוגמה מאוד נפוצה לכך ראינו בקרב ניצולי שואה. כל ניצולי השואה הם אנשים מוכי טראומות ואובדנים. כולם חוו את הנורא מכל, ואיבדו בזמן קצר את הקרובים להם ביותר. הם איבדו לא רק חברים ובני משפחה אלא גם את הקהילה בה חיו, את העולם שהכירו ואת מערכות הערכים עליהם גדלו. על אף שכולם התמודדו עם אובדנים אלו במשך כל חייהם, חלקם שקעו לתהומות וחלקם הצליחו להעניק טעם ומשמעות לחייהם, וליהנות מתחומי העניין ומהמשפחות שהקימו. זוהי כמובן חלוקה גסה ופשטנית, וישנם מצבי ביניים רבים, אך היא ממחישה את הצומת שבין שקיעה, שיקום וצמיחה.
ישנם שני הסברים בסיסיים לתהליך הצמיחה לאחר שכול. אחד מהם מדגיש את המוטיבציה הפנימית של האדם לצמיחה ולבנייה, ואת היכולת לדעת מה חשוב ומה מהווה נדבך מרכזי במימוש החיים. השני מדגיש את הטראומה כתהליך ש"מנער" את האמונות והתפיסות הבסיסיות, ובכך פותח הזדמנויות לבניית אמונות ותפיסות חיים חדשות ומיטיבות. אין כמובן צורך לבחור בין ההסברים, מפני שהם משלימים זה את זה. הנטייה הפנימית למימוש ולצמיחה היא שמניעה, לאחר האובדן, לבנייה של יסודות חדשים, ולרוב מוצלחים, לחיים.
אובדן אדם קרוב הוא תהליך שעשוי לזעזע את תפיסות העולם ואת תפיסות העצמי. אנשים שעוברים תהליך תקין של אֵבֶל מצליחים לרוב להעניק לחייהם משמעות ולגבש תפיסות שמסייעות לחיים שלאחר האובדן. כשתהליך כזה לא צולח, מדובר באֵבֶל מורכב, שמתמשך על פני זמן רב מאוד ואשר משבש את החיים ופוגע ביכולת ההתאוששות.
אחת התוצאות של אֵבֶל תקין הוא מיעוט (אם בכלל) של סימפטומים נפשיים ופיסיולוגיים. נפגעי טראומות עשויים לחוות מגוון נרחב של הפרעות כגון תגובת דחק פוסט טראומטית (PTSD), חרדה, דיכאון, תלות בסמים או אלכוהול, לחץ נפשי מתמשך וכו'. לעומת זאת אנשים שאיבדו את יקיריהם ואשר עוברים אֵבֶל תקין וצמיחה אישית נוטים לחוות רמה נמוכה בלבד של סימפטומים כאלו.
מהם השינויים לטובה שאנשים עוברים בעקבות אבל על אדם אהוב?
לאחרונה, שני חוקרים אנגליים (Michael & Cooper, 2013) ערכו סקירה של מגוון מחקרים שבדקו באופן אמפירי תהליכים של צמיחה בעקבות אֵבֶל. לדבריהם, מחקרים אלו מעלים את ההיבטים המרכזיים הבאים בתהליך:
- שינויים אישיים – מחקרים העלו שאנשים שחוו צמיחה בעקבות אבל מתארים שינויים חיוביים בדימוי העצמי שלהם. שינוי זה הוא חלק מתהליך ההתמודדות עם האובדן. לעתים קרובות אנשים שהתמודדו עם אֵבֶל אומרים שנעשו יותר חומלים, סבלניים וסובלניים, אמפתיים ואמיצים. במחקר שהציג ראיונות עם אלמנים ואלמנות עלה כי רובם חוו עצמם כיותר מתחשבים, עצמאיים, בעלי ביטחון עצמי והערכה עצמית. במחקר שבחן הורים שילדיהם נרצחו נמצא שאפילו במצב נורא כזה מרבית ההורים תיארו את האובדן כטריגר לצמיחה רגשית ולשיפור משמעותי בתפיסותיהם את עצמם. רבים מהם אמרו שבעקבות מות ילדם הם נעשו חזקים יותר, דואגים יותר לאחרים, שהם גילו בעצמם כוחות שלא ידעו על קיומם, שהם מעריכים את החיים יותר מבעבר ושהטרגדיה שעברו מסייעת להם להגדיר מחדש חוויות טראומטיות קודמות ולמצוא משמעות וערך לחייהם.
- הערכה מחודשת של החיים ושינוי בסדרי העדיפויות – לעתים קרובות, אנשים שעוברים תהליך תקין של אֵבֶל מגלים בעצמם כוחות ויכולות שלא ידעו על קיומם, והם נעשים פתוחים לאפשרויות חדשות. רבים מהם עושים מאמצים לחיות בהווה ולא לדחות מימוש של הזדמנויות. לעתים קרובות הם חווים יותר מימוש והנאה מכפי שחוו לפני האובדן. אישה צעירה שאיבדה את הוריה סיפרה שעם כל הכאב והצער, היא חווה גם סוג של שחרור מ"צילם של ההורים" וחשה עצמה חופשייה לחיפוש כיוונים חדשים בחייה. אב שבנו נהרג בצבא סיפר שבעקבות האובדן הוא השתחרר מהמרוץ אחר כסף וסממני הצלחה אחרים, נעשה מושקע יותר בחבריו ובבני משפחתו ובסיוע למשפחות שכולות אחרות. אישה מבוגרת שאיבדה את בעלה בתאונת דרכים, סיפרה שהשתחררה מתלות קיצונית בבעלה ולמדה לדאוג לעצמה. אחד השינויים שחוזרים ונשנים בסיפוריהם של אנשים שאיבדו את יקיריהם הוא שיפור ביחסים והתקרבות לבני משפחה ולחברים. חלקם מספרים שנעשו טובים יותר ביחסי אנוש ובתקשורת בין-אישית. שינויים אלו הובילו לתחושה של חיים מלאים יותר, של תבונה וקבלה של פרדוקסים, בשלות ומודעות עצמית.
אלו גורמים נקשרים לצמיחה בעקבות שכול?
מחקרים שבדקו קשרים בין צמיחה בעקבות אובדן לבין גיל, מין ומוצא, לא העלו ממצאים עקביים. לא נמצאה קבוצה באוכלוסיה שנוטה יותר מאחרות לעבור תהליך מעין זה. ואולם, נמצאו שלושה גורמי מצב שעשויים לקדם צמיחה בעקבות אֵבֶל.
- הזמן שחלף מאז המוות – מכיוון שמחקרים בתחום הם חדשים יחסית, אין בידינו נתונים שמאפשרים בחינה מעמיקה ומתמשכת של השפעת הזמן על צמיחה בעקבות אבל. עם זאת, ישנן עדויות ראשוניות לכך שככל שחולף הזמן, כך פוחתים ממדי הצמיחה (למשל הערכה רבה יותר לחיים והתקרבות לאחרים).
- תמיכה חברתית – כל המחקרים שבדקו את השפעתה של תמיכה חברתית ומשפחתית מצאו אותה כאחד הגורמים החשובים ביותר ביכולת לחוות התפתחות וצמיחה לאחר אֵבֶל.
- דת או אמונה שאינה דתית – מחקרים מראים שדת או כל אמונה אחרת עשויות לסייע לצמיחה בעקבות אֵבֶל. לעתים קרובות אנשים שחוו אבל מעמיקים את אמונתם או את עיסוקם בזרם רוחני כלשהו, ומוצאים זאת כמשאב יקר ערך.
שיתוף באֵבֶל
אנשים לרוב מצליחים לעבור תהליך תקין של אֵבֶל כאשר הם משתפים אנשים אחרים במה שקורה להם. כמה ואיך לשתף? זוהי שאלה שאין לה כמובן פתרון מדף, והאדם האַבֵל נדרש לבחירה די מורכבת. הוא רוצה ואפילו צריך לדבר על בן הזוג, ההורה או הילד שנפטר, אך הוא חושש מכמה וכמה אִיוּמים: שאחרים לא באמת ירצו לשמוע, שלא יבינו, שילחצו עליו לשכוח או להתגבר, שיתרחקו ממנו, שירחמו עליו וכו'. לחששות אלו יש בסיס. דיבור על השכול עלול להרתיע ולהרחיק. לפעמים העיסוק בשכול נעשה אינטנסיבי ויוצר תחושה של מועקה ושל חוסר מקום לכל מה שאינו נוגע לזיכרונות ולמצוקות של המתאבל.
חששות אלו יכולים להוביל לבחירות קיצוניות של הימנעות והרחקת השכול. מוזר ככל שיישמע, עד לא מזמן היה מקובל שלאחר ה"שבעה" מפסיקים לדבר על המת, ובחלק מהמקומות אפילו ב"שבעה" עצמה היו נמנעים מלדבר עליו. לפעמים הסימן היחיד לאבלו של האדם היה תמונת הבן, ההורה או בן הזוג שהוצבה בסלון או בחדר השינה ולפעמים אפילו זה לא. במקום בו גדלתי, נמנעו אפילו מאזכורים עקיפים לאלו שנפטרו, ושמות הנפטרים הורחקו ממאגר השמות שניתנו לתינוקות שנולדו. כשמישהו מת, הוא למעשה הורחק מהחיים, ויקיריו נדרשו לחיות כאילו מעולם לא היה.
שתי הקיצוניות, זו של עיסוק אובססיבי בשכול וזו של הכחשת השכול, שתיהן פוגעות בעבודת האבל ובחזרה לחיים מלאים וטובים. למעשה, מוטל על כל אדם שמתאבל על יקיריו למצוא דרכו שלו לשלב את השכול בתוך חייו, ולהיות במגע עם המתים שבתוכו ועם החיים שסביבו גם יחד.
טיפול פסיכולוגי לאנשים שמתמודדים עם אֵבֶל
טיפול נפשי עשוי לסייע לאנשים שמתמודדים עם שכול בתהליך המורכב שתואר לעיל. זהו תהליך שמתמקד בעיבוד האֵבֶל והטמעתו בחיים יצירתיים ומשמעותיים. הטיפול יאפשר עיסוק במוות, בפרידה, בתחושות של אשמה, חרטה, געגועים, וכל מה שהשכול מעלה. המטופל ישתמש בטיפול כדי לעצב את דרכו שלו לשילוב השכול בחייו באופן שמאפשר חיים בעלי ערך ומשמעות. המשמעות יכולה להתייחס למתים ולחיים גם יחד, ולרוב היא נבנית בהקשר של יחסים משפחתיים, חברתיים או קהילתיים. המטפל ישאף לאפשר מרחב בטוח לעיבוד של רגשות ומחשבות שלעתים קשה להעלות על הדעת, לא כל שכן להביע בקול. הוא ישאף לאינטגרציה כלשהי בין עבר, הווה ועתיד ולבניית חיים כנים ולשימוש אפקטיבי במערכות יחסים.
ישנם אנשים שמגיעים לכל זה ללא טיפול. לרוב מדובר באנשים שבאופן טבעי משתפים אחרים ונעזרים בתמיכה חברתית נרחבת. לרובם יש תשתית טובה בנפשם ובסביבתם, שמאפשרת התמודדות מוצלחת עם השכול גם ללא עזרה מקצועית. אנשים אלו יכולים להיעזר בטיפול ליווי וחיזוק התהליכים הללו. ואולם, כאשר המשאבים הפנימיים והחיצוניים אינם מספקים ובמיוחד כשהשכול מוביל לקטיעה או התדרדרות מתמשכת, הטיפול הפסיכולוגי נעשה חיוני במיוחד. אם התהליך מלווה בדיכאון, חרדה, שימוש באלכוהול או סמים, התמכרות לעבודה, לאוכל או לכל עניין אחר, התרחקות מאחרים, עוינות כלפי העצמי והעולם או כל צורה אחרת של פגיעה מתמשכת בחיים, מומלץ לפנות בהקדם לעזרה מקצועית.
אולי יעניין אותך גם:
