אורנה (שם בדוי), בת 58, נישאה בצעירותה למרות שלא חשה כלפיו בן-זוגה אהבה, חיבה או הערכה רבה. בני הזוג מקיימים מזה 30 שנים יחסים שיש בהם אלימות נפשית ונעדרים מהם מחוות של קירבה, רצון טוב ורוך. אורנה מעידה על עצמה שהיא מאוד זקוקה לעידוד, תמיכה וגילויי אהבה, והיא ממלאה חסר זה בפנטזיות על גבר שיתאהב בה ויישא אותה על כפיו, ובהתבוננות ביחסים בין זוגות אחרים, שנראים לה נפלאים. בעבר התאהבה בעוצמה שהממה אותה בגבר שאמנם לא היה רציני כלפיה, אך נהג לפלרטט איתה ולקרוא לה בכינויי חיבה.
לאורנה יש חלום שחוזר בואריאציות שונות, ובכולם היא אישה לא נשואה. כשאני שואלת אותה איך הרגישה בחלום היא עונה: כמו כישלון. לפעמים היא אומרת: התחתנתי כי פחדתי להיות לבד. ההורים אמרו לי "תתחתני לפני שיהיה מאוחר מדי" ולא רציתי לצער אותם, אז התחתנתי עם מי שהיה שם, ושנראה מעוניין.
גל (שם בדוי), בן 32, עובד כמתכנת בחברת היי-טק. הוא אוהב את עבודתו, אך סובל מתחושה מתמשכת שאינו מוכשר מספיק, שעליו להוכיח כי הוא ראוי להעסקתו, וכי אסור לו להוציא תחת ידיו דבר מה שיש בו פגם. הוא נוטה לעבוד לאט וביסודיות, ולעתים קרובות חושב שעליו לפצות על מחדליו בכך שיעבוד בסתר שעות נוספות מבלי לדווח על כך או בכך שיחזיר לחברה חלק ממשכורתו. בכל פעם שהוא מתכנת משהו שאינו עומד בסטנדרטים הגבוהים ביותר לשלמות, הוא מדמה שנכונה לו שיחת שימוע לפני פיטורין.
המשותף לגל, אורנה ורבים אחרים, הוא פחד עצום מפני כישלון: כישלון בעבודה, כישלון במצב המשפחתי (לכן אורנה לא מעלה על דעתה להתגרש מבעלה), כישלון בלימודים וכו'.
פחד מכישלון
פחד מכישלון הוא תחושה שכל אדם חש לפעמים. אנשים עשויים לפחד מכישלון במבחן, בקבלה לעבודה, בדייט, בדיבור בפני קהל, בתחרויות ספורט ועוד. ואולם, הדיון כאן יעסוק לא בפחד הרגיל והטבעי שכל אדם חווה לפעמים, אלא בפחד אינטנסיבי ומתמשך. זהו פחד שמשפיע באופן משמעותי על הרווחה הנפשית, על יחסים עם אנשים ועל בחירות ומוטיבציות. מאמר זה מתייחס לפחד שגורם לאנשים להימנע מהתנסויות ולחוות לעתים קרובות רגשות של בושה, השפלה, מבוכה ואשמה במצבים של כשל או חולשה. אנחנו נתייחס כאן לפחד מכישלון כפחד ששולט בחיים, שמכתיב מה כן ומה לא, ושנראה למביט מהצד כטרוריסטי בהשפעתו.
מושגים קשורים, שנדונים במאמרים נפרדים: חרדת ביצוע, הכשלה עצמית, חרדה חברתית, פחד מהצלחה, דחיינות.
איך מפתח פחד תכונתי (אישיותי) מכישלון?
אדם כמובן לא נולד עם פחד מכישלון. ילדים, לרוב, לא פוחדים לבנות מגדל מקוביות שייפול או לצייר משהו שלא ימצא 
חן. הפחד מכישלון מתפתח לאור חוויות והתנסויות, וכמעט תמיד הוא קשור ליחסים הראשוניים, בין ילד להוריו או מטפליו. זהו פחד שנוצר במפגש שבין הערכה עצמית מאוד פגיעה לסטנדרטים עצמיים נוקשים. ובמלים אחרות – במפגש בין ערך עצמי בלתי יציב לבין שוטר פנימי חמוּר סבר.
מאיפה נוצר מפגש כזה? מה בחוויות הילדות בונה הערכה עצמית נמוכה (או בלתי יציבה) ותובענות עצמית גבוהה? אחד הגורמים, ויש הטוענים שהמרכזי בהם, הוא האופן בו הילד חווה את עצמו בעיני הוריו.
ישנם הורים שמתקשים לקבל את חולשותיהם של ילדם. זהו קושי שעולה מתוך כך שהם אינם רואים את הילד כישות נפרדת, אלא כשלוחה שלהם עצמם, ולכן חולשה של הילד נחווית כחולשה בלתי נסבלת בעצמם. אפשר לראות זאת במצבים שבהם הורים מתקשים לקבל אבחנות מסוימות של ילדם (למשל, אבחנה לפיה עדיין לא כדאי שיעלה לכיתה א' למרות שהגיע לגיל שש), או הערות על התנהגותו (למשל, הערות על כך שהילד פגע במישהו).
הילד מפנים את מצוקתם של אימו או אביו ואת התחושה שהוא ראוי ואהוב רק כאשר הוא טוב. רק כשהוא מצליח. הוא נוכח שכישלון שלו אינו מתקבל בסבלנות ואינו נענה בתמיכה ונחמה. שכישלון שלו מעורר בהוריו לחץ ורתיעה. ככל שיפנים מצוקות אלו של הוריו, כך הוא יפתח משטר פנימי שרואה בכישלון סכנה חמורה להוריו, לסביבתו ולעצמו.
מצב כזה מגדיר באופן בלתי נמנע הערכה עצמית נמוכה, או לא יציבה, כי משמעותו היא ש"אני שווה רק כשאני מצליח או לפחות לא נכשל". שהערך שלי עצמי תלוי כל העת בתוצאות מעשיי. במצב כזה מתפתח סרגל פנימי מאוד נוקשה, שיש בו לרוב מלים מוחלטות כגון: "תמיד", "אף פעם", "אסור" וכו'. למשל: "אני חייב להצליח בכל משימה שאני נוטל על עצמי"; "אסור לי לאכזב" "אסור שיכעסו עליי"; "אני צריכה תמיד להיות נדיבה כלפי אחרים" ; "צריך שכולם יעריכו אותי" וכו'. קארן הורני, פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית שחיה עד אמצע המאה הקודמת, הגדירה זאת כ"עריצות המוכרח" (The tyranny of the should). זוהי עריצות של סטנדרטים פנימיים שבפועל הם לא מציאותיים ובלתי אפשריים למימוש. למשל, אי אפשר לעמוד בסטנדרט של לא לאכזב אף אחד, להיות תמיד טוב לב, לא לטעות וכו'.
לדברי הורני, הפרט חי כאילו הסטנדרטים האלו הם מציאותיים לגביו. גם אם אנשים אחרים לא יכולים לעמוד בהם, הוא עצמו חייב. עבורו זה גם אפשרי וגם הכרח. דיבור בהיגיון, שאומר לאדם כזה שלמעשה הוא מצפה מעצמו לבלתי אפשרי, לא יעזור. הוא כמעט תמיד יגיב בצורות שיצדיקו את הסטנדרטים האלו. למשל, הוא יגיד שבשביל לא לטעות משלמים לו משכורת יפה, או שעדיף להיות עם סטנדרטים גבוהים מדי מאשר לוותר לעצמך וכו'.
מה קורה כשאדם לא מצליח לעמוד בסטנדרטים שקבע לעצמו?
הורני טוענת שהתגובות לכישלון פוטנציאלי או לכישלון בפועל נראות שונות מאדם לאדם, ובכל זאת יש להן מכנה משותף רחב.
היא מבחינה בין שלושה עוגנים שיש לאנשים בחייהם:
- עוגן השליטה – משהו בסגנון: אני חייב לעשות הכל כי אני מסוגל לעשות הכל. הכל בשליטתי ולכן אני לא נותן לעצמי הנחות. זוהי אשליה של אומניפוטנציה, של כל יכוֹלוּת.
- עוגן האהבה – במהותו: אני חייב להיות אהוב. אני צריך לעמוד בסטנדרטים גבוהים בכדי להיות ראוי לאהבתם של אנשים.
- עוגן האוטונומיה – במהותו: אסור לי להיות תחת כפייה. אסור לי לתת לאחרים להכתיב לי מה לעשות. אני צריך להתנגד לכל דרישה מצד הסביבה (זוהי הדרישה הבלתי מעורערת של אדם מעצמו. מבחינתו, היענות לבקשות או דרישות זהו כישלון נורא).
אדם שהציר שסביבו מעוגנים חייו הוא ציר השליטה, נוטה להגיב לכישלונות בזעם ובפגיעות גדולה. זהו זעם נרקסיסטי שמתעורר בו כשהוא חווה חולשה או פגיעות כלשהי בעצמו. משמעות החולשה או הפגיעה היא שהוא אינו כל יכול, שיש גבול לשליטתו בחייו, שלא הכל אפשרי לו. הכישלון פוגע באשליית השליטה ולכן הוא בלתי נסבל. התחושה היא של השפלה, ובתגובה לכך יתפתחו זעם (כולל, לפעמים, התקפי זעם) ו/או הימנעות מניסיונות נוספים שעלולים להסתיים בכישלון.
אדם שהציר שסביבו מעוגנים חייו הוא ציר האהבה נוטה להגיב לכישלון בביקורת עצמית מוגזמת, בושה ואשמה. שימו לב שאין מדובר בהתבוננות עצמית, שהיא תהליך בריא וחיוני, וגם לא במינון בריא של בושה ואשמה, שמופיעים בכולנו כאשר אנחנו טועים או פוגעים באחרים. מדובר בהלקאה עצמית מתמשכת, ובבושה ואשמה שיוצרים תחושה של "אני לא ראוי", "אני אפס", "אני כישלון". לא נכשלתי בדבר מה אלא "אני הכישלון" ולכן אינני ראוי לשייכות ולאהבה.
אדם שהציר שסביבו מעוגנים חייו הוא ציר האוטונומיה מתנגד באופן אקטיבי או פאסיבי לכל מה שהוא מפרש כדרישה של אחרים. הוא מורד בעצם הרעיון שמישהו כופה עליו משהו. הבעיה היא שכל תביעה של הסביבה נחווית ככפייה: התביעה לעבוד, לפרנס, לקיים יחסי מין עם בן או בת הזוג, לדבר בנימוס וכו'. הוא עשוי למרוד בכל אלו באחת משתי צורות: בהימנעות מעשייה או בפגיעה בעשייה. למשל, הוא עשוי לבצע את מה שהוטל עליו בעבודה, אך בצורה לא יעילה או לא טובה. או לבצע בצורה טובה אך לפתח טינה וכעס על העבודה או על מי שהטיל עליו לעשותה. הוא עשוי לקיים יחסי מין עם אשתו ללא חשק וללא תחושה של בחירה, ובמוקדם או במאוחר לפתח כלפיה טינה על כך.
לכאורה מדובר בשלוש צורות שונות של תגובות למה שאדם מפרש ככישלון. ואולם, יש לצורות אלו מכנה משותף. בכולן ישנה תשומת לב עצומה לסביבה החיצונית, והשלכת התחושות והעמדות של הפרט על אחרים. למשל, השלכת הביקורת העצמית על אחרים כך שהם נחווים כביקורתיים, הם משפילים, הם כופים עליי וכו'. בדוגמה של גל, שניתנה בתחילת המאמר, הוא מפרש כל כשל בביצוע ככזה שיעורר במנהלו רצון לפטר אותו. אפילו אדם שמבסס את חייו סביב עוגן האוטונומיה, למעשה חי חיים מאוד לא אוטונומיים, שכן הוא מזהה את דרישות הסביבה ואז חייב לעשות את ההיפך הגמור. כלומר, הסטנדרטים של אחרים, כפי שהוא מפרש אותם, הם שקובעים את תגובתו. שהרי להתנהג כמו שאבא מצפה, ולהתנהג בדיוק ההיפך ממה שאבא מצפה, הן שתי צורות דומות מאוד של תלות באבא (להבדיל מאוטונומיה).
ההחצנה, ההשלכה והחיים עפ"י סטנדרטים שמיוחסים לאחרים יוצרים פגיעה קשה בתחושות של חיוניות ואותנטיות. הם יוצרים תחושה של חיים כוזבים, נעדרי תשוקה ונעדרי רצון פנימי. במקום מוטיבציות לחוויות טובות ומעצימות, מפתחות מוטיבציות של הימנעות מכל דבר שיש בו פוטנציאל לכישלון ולפגיעה נוספת בערך העצמי. במקום רצון להכיר ולדעת את העולם מתפתח דחף לשלוט בו. במקום אהבה מתפתחים פחד וריצוי, ובמקום שייכות וחופש מתפתחות תחושות קשות של דיכוי ונחיתות.
מאמר זה תיאר את הבסיסים להתפתחות פחד מכישלון ואת התוצרים הרגשיים של פחד כזה. במאמר המשך יתוארו סוגים שונים של התמודדות עם פחד מכישלון, ודרכים לרכך ולהגמיש את העמדות הללו כדי להשתחרר במידה מסוימת מלפיתתו.
ינים בפער בין מצוי לרצוי בסיפוק בעבודה. מערכת לוויסות עצמי תנסה לעשות שינוי כלשהו לסגירת הפער הזה, אם ע"י שינוי מאפייני העבודה כך שתהיה מספקת יותר, אם ע"י הורדת ציפיות כדי להפחית תסכול ואם באמצעים אחרים. שימו לב שמערכות וויסות ישנן בכל מקום ובכל מערכת דינאמית. למשל, ישנן מערכות לוויסות חום הגוף שלנו (זיהוי פערים מהיעד של 36 מעלות ותיקונם), לוויסות רמת החמצן בדם, לוויסות שלבי שינה ועוד. במישור הנפשי נגיד שמערכות וויסות תמיד עובדות מול יעדים מודעים ולא מודעים שאנחנו מחזיקים. למשל יעדים כגון הערכה עצמית חיובית, כינון מערכות יחסים, סיפוק בעבודה, מניעת מחלות וכו'.
אל עצמו ואל הקרובים לו.
ך, מתי ולאן נגיע בשבועות ובחודשים הקרובים. הלחץ שנוצר אל מול אי הוודאות מעורר לפעמים תגובות שמטרתן להרגיע, ואשר למרבה הצער לא באמת מרגיעות. למשל, רכישה מוגזמת של מזון. מילוי הבית במצבורי מזון נועד להרגיע את המתח וליצור תחושה של שליטה. אך למעשה, אנשים שהצטיידו במלאים של מזון, מוצרי היגיינה ותרופות, מצליחים לחוות כתוצאה מכך רגיעה קצרת טווח בלבד. אי-הוודאות הבסיסית נשארת, וההתמודדות עם הלא נודע לא הולכת לשום מקום. טיפול נפשי עשוי לעזור להם להבין מה באמת מלחיץ (לא חוסר באוכל אלא חוסר וודאות), ולהצליח לשאת רמות כלשהן של אי-וודאות ולהתנחם במה שעוזר באמת: שמיעת מוסיקה טובה, שהות עם אדם אהוב, פעילות גופנית או דברים יקרים אחרים.
פוש מידע. כמו-כן הם נוטים לפתח הימנעויות ממצבים עמומים. למשל הימנעות ממצבים חדשים ומחידושים, התמהמהות ודחיינות וחוסר החלטיות. גורמים אלו פוגעים באפקטיביות של פתרון בעיות ושל יצירת סדרי עדיפויות, שכן משימות שנעשות בתנאי וודאות מקבלות קדימות על פני משימות שיש בהן היבטים של עמימות. למרבה הצער, התנהגויות אלו לא מפחיתות את המתח ולא יוצרות וודאות אלא להיפך: ככל שמתגבר מעגל חיפוש המידע, הבדיקו
ע, כך הוא יכול להתמודד בצורה אפקטיבית יותר הן עם פגיעה שהתרחשה והן עם האפשרות ההיפותטית של פגיעות בעתיד.
לשאת עמימות, ולגרום לו לעיסוק אינטנסיבי בהתנהגויות מניעה (למשל, לא לצאת למקומות שבהם עלול להיות התקף או למקומות שבהם אנשים יראו את ההתקף בפעולה) ובהשגת ביטחונות.