טיפול בסכיזופרניה
התמודדות עם סכיזופרניה ומחלות נפש אחרות
רוני (26) אובחן כסכיזופרן במהלך שירותו הצבאי. עם שחרורו מהאשפוז הראשון הוא שוחרר מהצבא. השנים הבאות היו קשות עבורו. רוני התבייש במצבו והתרחק מחבריו. הוא התבייש בכך שאינו משרת בצבא. התבייש בפני חברים שראו את מצבו לפני ההתקף הפסיכוטי ובמהלכו, התבייש באשפוז שעבר ובתרופות שעליו ליטול, כך חשב, למשך כל חייו. רוני הסתגר בבית הוריו. הוא התחמק מאירועים משפחתיים והעביר את רוב זמנו במשחקי מחשב ואתרי מוסיקה. הוא ניסה להימנע ככל האפשר מזיכרונות ההתקף והאשפוז וסירב לטיפול פסיכולוגי שנקשר "למה שהיה שם" והיה עבורו כאוב מדי.
בגיל 23 פרץ ההתקף השני, שהוביל לאשפוז נוסף, אך הפעם החוויה הייתה שונה. רוני הגיע למחלקה אחרת, שבה קיבל להרגשתו יחס טוב יותר וביקורים סדירים של בני משפחה. במחלקה היו לו מפגשים טובים עם עובדת סוציאלית שבהמשך סייעה לו ליצור קשר עם מתמודדים אחרים ועם עמותת אנוש. לאחר האשפוז השני רוני שינה בהדרגה את עמדתו כלפי מחלתו. עם הזמן הוא כבר לא ראה בה אסון מביש אלא התנסויות ונסיבות שעימן הוא מתמודד. השתתפות בקבוצת מתמודדים, קשרים חדשים שיצר והטיפול הפסיכולוגי שעבר סייעו לו לחדש קשרים עם חלק מחברי העבר, להתחיל בלימודים תוך קבלת עזרה מביטוח לאומי, ולהשתתף בכמה אירועי התרמה והסברה.
סגנונות התמודדות
התהליך שרוני עבר בשנים אלו מדגים מעבר בין שני סגנונות שכיחים להתמודדות עם מחלות נפש: מידור (ניתוק, ובאנגלית: sealing over) ואינטגרציה.
בשנים הראשונות רוני בחר בסגנון של מידור. הוא ניסה לפצל בין המחלה על כל הזיכרונות שנקשרים אליה לבין חייו בהווה, ולחיות כאילו מדובר בשני אנשים שונים: זה שעבר התקף פסיכוטי וזה שחי כיום. פיצול בין עבר להווה הוא פתרון טבעי להתמודדות עם חוויות טראומטיות, ובמקרים רבים אנשים מצליחים לשכוח אירועים ואף תקופות חיים שלמות ולהרחיק אותן מחיי היום-יום. זהו פתרון שאינו בהכרח רע. לפעמים הדחקה באמת עוזרת. כשרוני התמסר למשחקי מחשב ולמוסיקה, הוא שקע בעולם וירטואלי אנרגטי וחסר סבל, ומבחינתו עולם כזה היה עדיף על-פני המציאות הכואבת של חייו. ואולם, הניתוק של רוני הוביל לצמצום החיים, להתרחקות מפעילויות חברתיות ותעסוקתיות ולהימנעות מטיפול ומתהליכי שיקום. מדובר במחירים כבדים מאוד, שבטווח הארוך פוגעים באיכות החיים וכנראה תורמים להתפתחותם של התקפים פסיכוטיים נוספים.
לאחר ההתקף הפסיכוטי השני, רוני עבר שינוי בתפיסותיו ועמדותיו כלפי המחלה, ובחר להשקיע באסטרטגיה הנפוצה השנייה, של אינטגרציה. אינטגרציה היא עיבוד והכלה של הזיכרונות, תוך הטמעתם בתוך העצמי כחלק בלתי נפרד מחוויות החיים. מתמודדים שבוחרים באינטגרציה לא מפרידים בין עצמם לבין מחלתם אלא הם רואים במחלתם חלק בלתי נפרד מהתנסויות חייהם, ממש כמו חוויות אחרות מחיי החברה, העבודה והמשפחה.
אם נמשיל את חוויות הפסיכוזה לאוכל, אז אנשים שבוחרים בניתוק מנסים להקיא את האוכל מתוכם, ומכיוון שהקאה אינה אפשרית, נשאר בתוכם גוש של מזון בלתי מעוכל. לעומת זאת אנשים שבוחרים באינטגרציה מנסים לעכל את המזון, ולאפשר לו להשתתף בתהליך בניית ותחזוקת תאי הגוף.
אנשים שנעזרים באינטגרציה מאופיינים לרוב כבעלי סגנון חשיבה גמיש, והם כוללים את הפסיכוזה (כמו גם מחלות אחרות) בתוך מרחב התנסויות חייהם. הם משתמשים בחוויותי
הם כמקורות מידע חדשים על עצמם ועל העולם, ורואים את כמאפיין אישי שאינו מעורר אימה. הם רואים את ההתמודדות עם מחלתם כחוויה בונה גם אם לעתים קשה. לעומת זאת חולים שנוטים לניתוק והרחקה מבודדים את האפיזודות הפסיכוטיות משאר חייהם ומתייחסים אליהן כהפרעה נוראה. הבעיה עם ניתוק היא שאסטרטגיה כזו אמנם מעניקה הקלה בטווח הקצר, אך היא גובה מחירים כבדים לטווח הארוך. המחירים נובעים מכך שאי אפשר למנוע מחוויות העבר להשפיע. הן משפיעות מבלי שפיתחנו כלים סבירים להתמודד עם השפעתן.
חשוב להדגיש ששתי האסטרטגיות של ניתוחק ואינטגרציה לרוב אינן טהורות. לא מדובר בחלוקה לשניים, אלא בשני קצוות של רצף. מרבית המתמודדים משלבים בין הסגנונות הללו ונעים הלוך ושוב על
הרצף.
מחקר מעניין של תומפסון ועמיתיה (Thompson, McGorry & Harrigan, 2003) עקב אחר מטופלים בשנה שלאחר התקף פסיכוטי ראשון. מחקר זה מצביע על תוצאות טובות יותר של החלמה באנשים שסגנון ההתמודדות העיקרי שלהם הוא אינטגרטיבי. ואולם, הממצא המעניין ביותר של המחקר מעלה שסגנון ההתמודדות הוא גמיש ובר שינוי, ואנשים יכולים לעבור ממידור לאינטגרציה אפילו בשנה הראשונה שלאחר פריצת המחלה. רוני עשה את המעבר רק לאחר ההתקף השני, אך חולים רבים מתארים תנועה בין שני הסגנונות בכל שלבי החיים. לעתים קרובות תנועה כזו מתאפשרת מתוך מגע עם מת
מודדים אחרים, קריאה בספרים ואתרים של מתמודדים והשתתפות בטיפול פסיכולוגי פרטני ו/או קבוצתי. גם חזרה לפעילות תורמת לתהליכי האינטגרציה. הכוונה לכל פעילות בקהילה, כולל עבודה, לימודים, משפחה, תחביבים, חיי חברה, השתתפות בעמותות של נפגעי נפש וכל פעילות התנדבותית.
היתרונות בשימוש באינטגרציה די ברורים. גישה זו מאפשרת פתיחות לתקשורת על החוויות ועל הסימפטומים, להבנת גורמי הסיכון להתדרדרות ולפיתוח אורח חיים בריא. גישה זו מעודדת שימוש בטיפולים פסיכולוגיים ותרופתיים ומודעות גבוהה יותר לתנאים שמאפשרים תפקוד מיטבי. זאת לעומת שימוש במידור שכרוך בהכחשת המחלה ולעתים קרובות בסירוב לטיפול תוך טיפוח תקווה שמדובר בהתקף חד-פעמי שניתן להשליך לתהומות השכחה.
כאמור, סגנון התמודדות ניתן לבחירה ולשינוי בכל עת. רוב המעברים הם מסגנון של מידור לאינטגרציה, אך ישנם גם מעברים הפוכים, לרוב בהשפעת סטיגמות חברתיות. סגנון ההתמודדות נמצא קשור גם למגדר ולחיים עם ההורים. נשים נוטות יותר מגברים לסגנון אינטגרטיבי, וזאת כנראה משתי סיבות: המחלה אצלן לרוב פחות חמורה, ובהכללה גסה הן נוטות יותר מגברים להיעזר בשיתוף ובתמיכה חברתית. בנוסף, מתמודדים שחיים באופן עצמאי וללא תלות מוגזמת בהורים מפתחים יותר תובנות ונוטים ליותר אינטגרציה ביחס לאלו שנשארים לגור במחיצת הוריהם.
טיפול פסיכולוגי עשוי לסייע לפיתוח סגנון התמודדות אפקטיבי, לעיבוד ואינטגרציה של החוויות ולתהליך של שיקום ואפשרויות של חיים בריאים.
לקריאה נוספת: